ביום הכי קר של החורף, בשעת צהריים, בלב הסערה, במקום לא צפוי, באמצע הרחוב, בעיר אחרת, שלושה טווסים מנתרים.
מתוך שהתחוללו סערות בלב, ומתוך עייפות שנצטברה, ומטרדת היום, והימים שקדמו, ומתוך שכבר אין להתרגש בימינו מדבר, ובפרט בימים קרים, המשכתי ללכת לדרכי.
רק בלילה, בשעת סהרורים, רגע לפני שמתערפל אדם לתוך עצמו, לתוך מעמקיו הטורדניים, לשקיעה במצולות מרחביו החשוכים, למחוזות רזיו המוצפנים, דווקא אז,
שבתי ונזכרתי בפגישה המוקדמת עם שלושה טווסים מנתרים. הם נמלטו ממני, ואני מהם, מנסה לחמוק מהמסר הסמלי שניתר לצידם, משליחותו החצופה, מקריצתו המרומזת, שחמק מלא גאווה וחטאים אל התודעה רק בשעה מאוחרת, בלילו של היום הכי עצוב של החורף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה