בעלי המלונות ניתחו היטב והבינו את המסר: אם אי אפשר לנצח את התחרות, הם חייבים להתעדכן. כך קמו מלונות עם דירות שיתופיות.
זהו אותו הלקח שהפנימו חברות התחבורה הציבורית שמציעות תחבורה שיתופית. ואותה מסקנה אליה הגיעו מתווכי הדירות שהחלו לפרסם בפייסבוק. העולם התקדם והפך מודרני, ולעסקים השמרנים אין עוד יתרון תחרותי או סיכוי לנצח בכלי האתמול. יצירת ערך מוסף יקרה יותר משכפול הטרנד הנוכחי. היא גם בטוחה ודינאמית יותר. וחשוב מכך: כשעסק יציב ומסורתי משתלב בפלטפורמה צעירה הוא מייצר בעצם השילוב הצעת ערך חדשה: פתרון נגיש וזמין, המבוסס על יסודות עמוקים, מנוסים ואמינים. הוותיקים ממציאים עצמם מחדש והלקוחות מרוויחים מכל העולמות.
ביטויים למגמה הזו מופיעים היום כמעט בכל ענף, ולרוב הם חיוביים. עד שזה מגיע לפוליטיקה. כי גם הפוליטיקאים בכל מקום בעולם מבינים בשנים האחרונות שהגיעה העת לרענן את שיטות ההפצה והתקשורת עם הבוחרים. מי שייצמד לתקשורת הקלאסית לא יצבור תמיכה. הוא ישכח וייתפס לא עדכני. להתפתחות האחרונה צריך להגיב עכשיו, ראיון צריך להיות מצולם, מסר חייב להיות ויראלי.
עד עתה נטו מרבית הפרשנים לצייר באופן חיובי את הזליגה הפוליטית לאינטרנט. גיוס הכספים של אובאמה הגביר את המודעות הפוליטית של ההמונים. קטעי הוידאו של המועמדים הגבירו את חשיפת הציבור לעמדות ומחלוקות. והרי למדנו שהדמוקרטיה הליבראלית מותנית במעורבות הציבור, ואין כמו אינטרנט כדי להנגיש ולשתף.
אבל אז הגיעו המחקרים שהצביעו על הזיקה בין האינטרנט והפרעות הקשב. ועכשיו כבר ברור שנגישות היתר הזו יוצרת התמכרות, ופוגעת בריכוז. אומרים שהמוח האנושי מסוגל לאחוז בשבעה פריטי מידע סימולטאנית. אין לו סיכוי מול התפוצצות המידע.
ולכן, השינוי לא מסתכם רק בהחלפת ערוצי התפוצה, אלא גם בהתאמת המסר. הטיעונים הפכו פשוטים וקליטים יותר. הויכוחים, לבוטים וקולניים יותר. ובתמורה, נמחקו ונעלמו כל הנאומים הארוכים והמאמרים המורכבים, שהיו מנת חלקם של מדינאי העבר, ועתה נדחקו עימם לתחתית ה-wall.
לא מפתיע שאף מפלגה ישראלית לא פרסמה מצע במערכת הבחירות האחרונה. אין פליאה גם בכך שראש הממשלה מנהל את התקשורת עם תומכיו רק דרך עמוד הפייסבוק שלו. אבל זה רק קצה הקרחון. בעיניי, הפופולאריות הניכרת של דונאלד טראמפ בארצות הברית, וחברי כנסת צבעוניים וצעקניים בישראל, מלמדת על חומרת ההשלכות. פוליטיקאים לא מתעניינים בשכנוע לוגי. זה חלק מהעבר. הם כאן כדי למכור, ולא להישכח. במסגרת המטרות האלה, התוכן שולי. הוא אפילו עשוי להפריע.
כי הכלכלה השיתופית היא העתיד. ראשיתה בהפקעת דירוג כוכבי הסרטים מידי המבקרים וחלוקתם כשלל להמונים, והמשכה במפלי חכמת המונים שיזרמו לכל חלקה טובה. יש בכך משהו נכון וטבעי, אנטי תזה מתבקשת לעידן המומחים של הנאורות, שחצץ באורח מלאכותי ומזוייף בין הראויים להביע דעה והבלתי מלומדים. אבל לעממיות הסוערת הזו יש גם מחיר, והוא גבוה וכבד.
רק ההמונים מסוגלים לסמן בעצמם את מגבלות חוכמתם. להציב בנקודות מסויימות שלט אזהרה שיצהיר: לכאן נכנסים רק בודדים, יחידי סגולה. כי בניגוד לקולנוע, או נדלן, או ספורט, את הפוליטיקה אסור לשעבד לחכמת ההמונים. היא אמנם מקור הלגיטימציה שלה, אך יכולה גם להפוך למקור חורבנה אם לא יוגבל הקשר הפופוליסטי הזה, שמרדד את הדיון והמחלוקת. ככל שיוטה האיזון הפוליטי כלפי הפייסבוק, כך יהפכו גם הדיונים שמחוצה לו לנבובים ורדודים. או אז, תהפך הספינה כולה ותתרסק במי האפסיים, ונמצא עצמינו צפים על קרשי עץ שאחדים מהם עוד עשויים להבחר כנציגינו.
הפתרון היחיד הוא להגביל מבחירה את השיח ההמוני. ללכת ליותר כנסים, לקרוא יותר, ללמוד, ללמד, להעמיק, ולא להתבייש לעסוק בפוליטיקה בצורה נרחבת, מעמיקה. במשפחה, בחברה, בתעשייה, באקדמיה. כדי לעסוק יותר בחזון ופחות בחזן, לאסוף ידע ולא לפזרו בחלל האוויר, להגביר את החיבור הערכי ולא האלחוטי.
המתווכים כבר מזמן בפייסבוק. את הפוליטיקה עוד אפשר להציל. בלי דמי תיווך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה