שוב כאבים ושוב דלקת אזניים ושוב רופא בפנים מטרידות. הוא מרכיב פנס ראש ואחוז באיזמל ככורה פחם הנערך לצאת לעבודתו במחילה. הוא בוחן ומהנהן ורושם כמה הבנות בכתב סתרים ומבקש שאשב. תראה, הוא אומר, זה שוב דלקת. זה בא וחוזר אצלך וכנראה שכך יימשך. ככה זה אצלך. זה בגלל שיש לך תעלות צרות. נולדת איתן. כמו שלי יש משקפיים, ולאחר שיער מתולתל, לך יש תעלות צרות.
ואחר כך, שאני חושב על הצירוף הזה שפתאום התווסף לזהותי הבסיסית. מנסה להבין את המשמעויות הנגזרות מהגילוי.
ותוהה אולי, באשמתן אני כל כך ספקן ובררן. מבין את הצפיפות והלחץ בצנרת האזניים ועל כן בורר בקפידה קנאית מה נכנס ומה יוותר בחוץ, יהדף בתנוך.
ואולי, זה דוחף אותי לעקשנות. איני מתיר לתנועה רחבה לחדור פנימה ומסנן בנחרצות את המורשים בשערי ההסכמה.
ייתכן שזה משפיע גם על טעמי המוזיקלי, על מקצבי השירה המועדפים. אני מדמיין בראש את הלחימה על גבעת התחמושת או במלחמת העולם הראשונה. מאות ואלפים הצטופפו שם בתעלות ומעטים שרדו. כמה נדיבות הן שהן רחבות וכמה אכזריות התעלות בצרותן. לרוב אינן מאפשרות למלוא היצע החיים הנשפך בהן להגיע בשלום למחוז חפצו.
ואולי משום כך אני אוהב את הגשם ומוקיר את כוחן המרפא של טיפות. ואולי לכן מקנא בשדות פתוחים ועמקים רחבים, או באנשים בעלי טעם מגוון ועשיר. כל כך הרבה שעורים אפשריים מתעלים מעל משפט קצר ויבש שפסק את מצבי הרפואי.
תעלות צרות, צרות צרורות. נוטות לכאבים ודלקות, מגבילות ומלחיצות. אולי עוד יתמזל מזלי להיווכח כי באיזון הקוסמי יימצא הפיצוי ההולם, בתעלות הלב או החמצן או הרוח. ועד אז, רק אני והצרות. מכירים במגבלות כושר הספיגה, ומווסתים את העולם במנות מוקפדות פנימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה