1. בושה
תמיד תמצאו את האחד, שכאילו במקרה, או שפשוט לא שם לב. הוא יענוד פנים תמימות, וברגע האחרון יפתיע את עצמו ויבצע את הפנייה האסורה. וטור המכונים הארוך מאחוריו שהמתין זמן רב לא יעניין אותו בכלל. הוא יחתוך את כולם ויפנה בתמימות אל דרכו. ואני, ללא שליטה או כוונה, מגיב מייד. הרגל נשלחת אל הגז ואני עושה כל שביכולתי כדי להגיע אליו. גם הבוקר. לא כדי לריב, או ללכת מכות (למרות שהסיכון קיים). רק כדי לשלוח אליו מבט. לפעמים, אפילו לפתוח את החלון ולהסתכל לו בלבן של העיניים. די במבט אחד, כדי שהוא יבין. ראיתי אותך. ראיתי אותך עוקף את כולם ומצהיר בלי מילים שהזמן שלך יקר וחשוב יותר משל כולם. לפעמים הוא יתעלם (הטקסט מנוסח בלשון זכר, כי תכל'ס, לא ראיתם אף פעם נהגת עושה את זה). ולפעמים ישפיל מבט ויתעלם. ואולי זה לא משנה שעשיתי את זה. אבל מה האלטרנטיבה? להיכנע לטון האמהי שמתנגן לי בראש ומפציר "אל תעשה כלום זה לא יעזור"? אבל אם לא נעשה כלום, יהיו עוד עוקפים, לא? חשוב לשמר תמיד את המתח הזה, את העיניים הביקורתיות שמשליטות בושה. בסוף זה יתפוס אותם. זה, או אנשאללה המשטרה.
2. ריח ההיסוס
ויש את ההוא שמנסה לחתוך אותך באמצע הנתיב. רגע אחד אתה לא נוסע, והוא גונב ונכנס. ותמיד שאלתי את עצמי - איך לא קורות מיליון תאונות בגלל הנטייה הזו. איך אנשים בכל זאת יודעים מתי הם יכולים להשתלט לך על הנתיב בלי שתתנגש בהם? איך משחק "הצ'יקן" הזה לא מוביל לאסון על בסיס יומי? הגעתי למסקנה שהכל תלוי באותה אלפית שנייה של תקשורת מדוייקת נטולת מילים וצפצופים. משהו במכאניות הגופנית שלנו, כנהגים וותיקים, למד לחוש בניחוח העדין של ההיסוס. ברגע שבו אנחנו מזהים שבריר כזה, אנחנו יוצאים לפעולה. זה מנגנון הישרדותי, חייתי. אבל יעיל. ברגע שהבנתי את זה, הפסקתי להסס. זה הרבה יותר מסוכן, אבל אם זה לא מציל את החיים שלי, לפחות את הכבוד.
3. מי שמאמין לא מפחד (רק מאשתו)
ובכל זאת, יש כאלה שמערערים על החוקים הבלתי כתובים האלה. והם בדרך כלל נהגי אוטובוסים, מוניות ומשאיות, שעושים בכביש פחות או יותר מה שהם רוצים. הם לא שואלים שאלות לפני שהם מתפרעים, וגם לא בודקים מה דעתך על העניין. חשבתי מה גורם להם להיות בטוחים כל כך, והגעתי למסקנה שיש שני עניינים. האחד, זה יתרון הגודל - מלכי הכביש לא חייבים לאותת. הם משקללים מבלי לשים לב בכלל את פוטנציאל הנזק של התאונה, ומבינים שהוא בטל בשישים. במיוחד בהשוואה למה שהם עשויים לעולל לך. לכן חובת הזהירות על המעשים שלהם - היא עליך. וכיוון שהעקרון הזה די מובן לכולם, הם לא צריכים לחשוש. ונהגי המוניות? להם אין גודל, ולכן הם בונים על הדימוי. הם יודעים שאתה יודע - שהם על הכביש כל היום. הם מלכים לא בזכות הגודל, אלא בזכות הניסיון והוותק. ולכן הם יודעים, וגם אתה יודע, שהם לא מפחדים ממך. ואתה, גם אם אתה ממש כועס, נאלץ להיכנע. הם מצליחים להרתיע אותך. להם יש כובע צהוב על גג האוטו, אבל אתה צהוב יותר. גם כשהם עוברים באדום.
ולפני כמה ימים ראיתי נהג מונית שצפר לכל מי שנכנס לנתיב התחבורה הציבורית שלו, ואז חתך אחרים. בסוף הוא אומר לי: "תכל'ס, הקנסות למי שנוסע בנתיבים שלנו גבוהים מדי". התפלאתי לשמוע אותו אומר את זה. ואז הוא הראה לי את הקנס שקיבלה אישתו. "הזהרתי אותה", הוא מתבכיין לי. כשזה מגיע לכיס הפרטי, פתאום גם המלך הופך לשפוט של המלכה.
4. צפירת (אין) הרגעה
אני עומד בפקק ארוך לפני פנייה ולא זז. וזה מוזר, כי אני יודע שהרמזור כאן מתחלף לעיתים קרובות, וכבר מזמן הייתי אמור להתקדם. ואז אני מבין, יש משהו שאני פשוט לא רואה. אי שם, סמוך לפנייה, הרבה רכבים גונבים את התור. ואלה שמלפנים, פשוט נותנים להם. לכן התנועה זורמת, אבל אני לא זז. בלי לחשוב יותר מדי אני צופר. אבל למי אני צופר? לזה שלפניי? לזה שמאחוריי? אני צופר בעצם לכולם. אני צופר כדי שגם האחרים יצפרו. עד שהרעש המעצבן יגיע גם לאלה שעומדים מלפנים וגם לאלה שמנסים לחתוך. אני צופר כדי להוציא את כולם מהנינוחות שבה הגניבה הזו מתבצעת, לערער את השלווה והעדר החוצפה, להזריק לחץ ומתח ובושה למקומות שבהם מחטפים נעשים ואף אחד לא רואה. אני צופר כדי להציב תמרור אזהרה איפה שהתנועה נטולת רמזורים, הופך עצמי לשוטר במקום שבו יש רק אזרחים. אני צופר כי אחרת אף אחד אחר לא יצפור, ואנחנו נשאר עומדים במקום. עד שמישהו יתעורר - מהנהגים או מהשכנים. שמישהו יבין שעוד יש חשיבות לצדק, שאסור לגנוב, שכבוד וסבלנות ומוסר אפשריים גם בעידן שבו המאחרים לרוב מפסידים. אני צופר, כי לא יכול להסתכל על עצמי במראה הקדמית כשאני מתעלם ולא צופר. בגלל זה היד על ההגה. בגלל זה העצבים מתוחים. בגלל זה אני לוקח את הסיכון. בגלל זה, אני כותב כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה