לפעמים, כשאני פוגש באדם מרשים, אני אומר לעצמי אחר כך בלב שלדעתי "הוא חכם בצורה קיצונית" או "מוכשר באופן בלתי סביר". ומשתעשע מחטיפתן המתוחכמת של המילים הנוזפות והעברתן אל המחנה שמנגד, המחמיא והמתפעל. ותוהה האם נחשב הדבר לגניבה ספרותית, בהתחשב כי ניכר שטוב למילים במקומן החדש. אבל אותן, הרי איש אינו שואל. כמתוך חוק גיוס חובה מתייצבות בטור צייתני תחת הקשר מחייב. אם דעת הייתה בהן, בוודאי לא היו לוקחות עצמן ברצינות שכזו.
ולפעמים, אין המילים מצליחות למלא את ייעודן. זה מתרחש בעיקר במקרים, בהן המילים עושות דווקא. כמו למשל, כשאנחנו רוצים להגיד שדבר מה היה משמעותי, והמילה הזו דווקא מרוקנת מכל משמעות. או שמבקשים לתאר חוויה כמדהימה, ואותה המילה דווקא מחליטה להפוך את החוויה לשגרתית ונטולת ייחוד. לא טוב הדבר כשהמילים עושות לנו דווקא. מרוקנות הן את החלל (החיצוני, הפנימי) ממהות וטעם. ואנחנו, מדברים הרבה, והרבה לא אומרים.
ולפעמים, המילים אומרות יותר ממה שהתכוונו. זה קורה למשל, כשהחברים בעבודה רוצים לצאת לבלות מבחוץ למשרד, אבל נזכרים "שאין להם אזרחי". וברגע אחד חושפים, כי החולצה המכופתרת אינה אלא מדים אזרחיים, וחוויית הצבא רחוקה בשנים אך קרובה ללב, והחופש, החופש בו אזרחים לובשים רק בגדים של אזרחים, אינו אלא אשליה מתוקה, הממתינה באופק מציאות מרירה, בחלום מתוק בסוף אוקיינוס מלוח.
ולפעמים, אני אוהב לפתוח משפטים בוו של חיבור. ונזכר איך למדנו בשיעורי התנ"ך שככה מתחברים כל הסיפורים, והופכים מקשה אחת. ואני, לא יודע אם הסיפורים מתחברים בכלל. אבל נהנה לדמיין את המילים שזורות בשרשרת, שתלויה על וו אחד. הרבה אנשים מחכים לאות כדי להמשיך, ובינתיים תלויים כך. לא תמיד האות מגיע, ולפעמים המילים עושות דווקא. כנראה שזה חלק מהנקמה שלהן. התחזקו בחשאי וגברו עלינו, ועתה כל אחת מהן שווה יותר מאלף תמונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה