שני תפקידים שמורים למטוטלת.
האחד, היותה חפץ מתכתי עתיק, ששימש בעבר לחישובים הנדסיים, או כמנגנון מכאני בשעון, או להיפנוזה.
והשני, המטוטלת היא תמיד גם דימוי. לאנך כלשהו שנלקח אל הקצה, ובכוח התנופה בורח אל הקצה השני, ורק לאחר שדועך לאיטו הסחרור, הוא מגיע אל עמק השווה, אל נקודת האיזון ושווי המשקל השפויה שבין הקטבים.
יש הטוענים כי המטוטלת מחקה בכך בדיוק את תנועתו של הזמן, ושל ההיסטוריה. מן הקיצוני האחד, אל הקיצוני האחר - ולבסוף אל הסינתזה המתפשרת, הממזגת בין עוצמות השדות המגנטים והופכת אותם למקום אחד. הוא אינו מושלם המקום הזה באמצע, אך לפחות הוא יציב.
חשבתי על המטוטלת הזו כשבררתי בין העיתונים ואתרי האינטרנט בשבועות האחרונים, בניסיון נואש לחפש אחר סרט מעניין לצפות בו. פעם נוספת, הבחנתי כיצד חלפו התקופות - בעבר הילכו בינינו נפילי ארקנים, שהכירו כל סרט וידעו לספר על אודות כל שחקן ובמאי. האלילים האלה שלטו בכוכבים - כשנהנו מאיכותו של סרט, העניקו לו ציון מחומש רב רושם, ואם הסתפקו בכוכב אחד, נחרצו גורלן של הקופות. והיום, היכן הם אותם אלילים? נדחקו אל ספרי ההיסטוריה. איש אינו מכיר את שמם ולא מוקיר את פועלם. הכוכבים היום בידי ההמונים - מדד האיכות הומר למדד כמות, לתו תקן של פופולאריות עממית, המבוססת על רעיון חכמת ההמונים. אינך זקוק עוד למומחה שימליץ לך, פשוט עשה מה שהרוב עושים. כי טעמך, סביר להניח, יהיה דומה לטעמם. והנאתך, כך נדמה, תהיה משולה להנאתם באשר אתה אדם. בל נשחית הזמן על חכם אחד, כאשר המון נבונים כבר ביקרו והצביעו. אם אין חכם כבעל ניסיון, וודאי אין חכמים כהמוני מנוסים, שכבר צפו והכריעו.
אבל מי מאיתנו לא חש מפעם לפעם, שאין לו די בהמונים? הגעגועים אל המבקרים המיושנים אוחזים בנו לפרקים. אנו כמהים שתשוב המטוטלת למקום בו היינו יכולים להתעניין בדעת הרוב השבוי וגם ביחיד המלומד. אך היחיד, הודח מזמן. אין הוא בנמצא כבר שנים. וההמונים, קנאים מאוד למעמדם. והשאיפה לסינתזה של כוכבים, נותרת בחלל החיצון.
ומה קורה כשאנו יוצאים מהסרט, ומביטים אל המציאות? זהו השלב בו ניכרת ההפנמה, שגם השיטה בה אנו חיים, הרעה במיעוטה, גם היא גרסה פופולארית של חכמת ההמונים. תחת אצטלת הצדק, אנו מפקידים חיינו האזרחיים בידי ההמון, באמונה (גשמית!) כי וודאי לא יעז כוכב אחד לשתות בכולם כל הזמן. לכן אנחנו מוכנים להשלים עם זה, שאם כולם הצביעו, הם בטח יודעים. אך אם אמנם כך, מאין הספק הבלתי פוסק שמזהיר שאולי אפשר טוב יותר?
אולי מההיסטוריה? שלימדה כי המנהיג הטוב לא תמיד נבחר?
אולי מהפילוסופיה? שהעדיפה למנות איש חכם ולאו דווקא פופולארי?
או אולי מן הטבע? האם שם נבחר מלך החיות בשל נאומיו? בשל נהמותיו?
סימנים רבים מדי דוחקים את צו המצפון לצפות להתאזנות מטוטלת הכוכבים. אבל היא, ממשיכה בסחרור בין קצה לקצה, ואינה פוסקת. ואנחנו, מביטים אל הכוכבים ושותקים. בעבר, סייעו ליורדי ים לאתר את הצפון. וכיום, ממלאים תפקיד מרכזי באובדנו.
האחד, היותה חפץ מתכתי עתיק, ששימש בעבר לחישובים הנדסיים, או כמנגנון מכאני בשעון, או להיפנוזה.
והשני, המטוטלת היא תמיד גם דימוי. לאנך כלשהו שנלקח אל הקצה, ובכוח התנופה בורח אל הקצה השני, ורק לאחר שדועך לאיטו הסחרור, הוא מגיע אל עמק השווה, אל נקודת האיזון ושווי המשקל השפויה שבין הקטבים.
יש הטוענים כי המטוטלת מחקה בכך בדיוק את תנועתו של הזמן, ושל ההיסטוריה. מן הקיצוני האחד, אל הקיצוני האחר - ולבסוף אל הסינתזה המתפשרת, הממזגת בין עוצמות השדות המגנטים והופכת אותם למקום אחד. הוא אינו מושלם המקום הזה באמצע, אך לפחות הוא יציב.
חשבתי על המטוטלת הזו כשבררתי בין העיתונים ואתרי האינטרנט בשבועות האחרונים, בניסיון נואש לחפש אחר סרט מעניין לצפות בו. פעם נוספת, הבחנתי כיצד חלפו התקופות - בעבר הילכו בינינו נפילי ארקנים, שהכירו כל סרט וידעו לספר על אודות כל שחקן ובמאי. האלילים האלה שלטו בכוכבים - כשנהנו מאיכותו של סרט, העניקו לו ציון מחומש רב רושם, ואם הסתפקו בכוכב אחד, נחרצו גורלן של הקופות. והיום, היכן הם אותם אלילים? נדחקו אל ספרי ההיסטוריה. איש אינו מכיר את שמם ולא מוקיר את פועלם. הכוכבים היום בידי ההמונים - מדד האיכות הומר למדד כמות, לתו תקן של פופולאריות עממית, המבוססת על רעיון חכמת ההמונים. אינך זקוק עוד למומחה שימליץ לך, פשוט עשה מה שהרוב עושים. כי טעמך, סביר להניח, יהיה דומה לטעמם. והנאתך, כך נדמה, תהיה משולה להנאתם באשר אתה אדם. בל נשחית הזמן על חכם אחד, כאשר המון נבונים כבר ביקרו והצביעו. אם אין חכם כבעל ניסיון, וודאי אין חכמים כהמוני מנוסים, שכבר צפו והכריעו.
אבל מי מאיתנו לא חש מפעם לפעם, שאין לו די בהמונים? הגעגועים אל המבקרים המיושנים אוחזים בנו לפרקים. אנו כמהים שתשוב המטוטלת למקום בו היינו יכולים להתעניין בדעת הרוב השבוי וגם ביחיד המלומד. אך היחיד, הודח מזמן. אין הוא בנמצא כבר שנים. וההמונים, קנאים מאוד למעמדם. והשאיפה לסינתזה של כוכבים, נותרת בחלל החיצון.
ומה קורה כשאנו יוצאים מהסרט, ומביטים אל המציאות? זהו השלב בו ניכרת ההפנמה, שגם השיטה בה אנו חיים, הרעה במיעוטה, גם היא גרסה פופולארית של חכמת ההמונים. תחת אצטלת הצדק, אנו מפקידים חיינו האזרחיים בידי ההמון, באמונה (גשמית!) כי וודאי לא יעז כוכב אחד לשתות בכולם כל הזמן. לכן אנחנו מוכנים להשלים עם זה, שאם כולם הצביעו, הם בטח יודעים. אך אם אמנם כך, מאין הספק הבלתי פוסק שמזהיר שאולי אפשר טוב יותר?
אולי מההיסטוריה? שלימדה כי המנהיג הטוב לא תמיד נבחר?
אולי מהפילוסופיה? שהעדיפה למנות איש חכם ולאו דווקא פופולארי?
או אולי מן הטבע? האם שם נבחר מלך החיות בשל נאומיו? בשל נהמותיו?
סימנים רבים מדי דוחקים את צו המצפון לצפות להתאזנות מטוטלת הכוכבים. אבל היא, ממשיכה בסחרור בין קצה לקצה, ואינה פוסקת. ואנחנו, מביטים אל הכוכבים ושותקים. בעבר, סייעו ליורדי ים לאתר את הצפון. וכיום, ממלאים תפקיד מרכזי באובדנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה