הם זלזלו. טענו: השקעה מיותרת. מאחורי גבו, אמרו "רק מכונה", "שלד רקמות, בשר ודם". הסבירו שחלש כי אינו חושב, רק מעטפת מכאנית. תוציא את הסנסורים, הם הדגימו, ונשאר כלוב סדוק, ארגז נטוש. לא דבר שיש להתפאר בו, קליפה עודפת. האור האמיתי זוהר תחת העור.
והוא ספג, עד ללשד עלבונו, ושתק. נצרבו בו הזנחות הזמן ודמם. נדבקו בו תלאות הדרך ושרד. אף כי נצר את טעותם.
כי דווקא חושב הוא. חושב, ומרגיש, ויודע וזוכר.
רק בזקנותם יתפנו להבחין כיצד תמיד זה היה בגוף ראשון. חולשת המחלה, פרפרי ההתאהבות, נוקשות הלחץ, סחרור האימה, רפיון התוגה. עוד כשנזדמנו המוח והלב לדיונים סוערים על אודות פשר המצב, הוא כבר הפנים. ולא שמר לעצמו - גילה, וחשף, ואותת והזהיר. וגם כשזכה להתעלמות, לא הפסיק לשלוח סימנים. עמד על משמרתו כגוף איתן.
כי כשמשהו חשוב מגיע, זה בא בגוף ראשון. זה האחרים שמפרשים באיחור כתפאורת מערכה שנייה, את שנפרט תחילה על מיתרי עצבים חשופים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה