מול המוזיאון לאמנות מודרנית בלונדון צמחו בנייני מגורים. סגנונם מציבם ראויים להיכלל בין מוצגי המוזיאון והשוטטות ביניהם כאילו ממשיכה את הסיור, ומרחיבה את מפת המיצגים.
פסגת תחכומם במרפסות קטנות יפות משולשות בקצה כל דירה. מוקפות בזכוכית, הן אפשרו לכל דייר לעצבם כאוות נפשו. אחד הציב בהם שולחן עבודה ושלוש כרזות דומות. אחר הניח שם פסנתר כנף מרהיב על שטיח בהיר. שלישי הסתפק בספות לאירוח ולמחשבה.
אני מבחין בשלוש הכרזות מעל שולחן העבודה ותוהה מדוע נתלו דווקא הן. פתע אוחזת בי התובנה. לא רק על טעמו של הדייר נתלו, לא רק לשירות ענייניו. שהרי חלל שקוף הפונה אל החלון אינו יכול להיחשב עוד כפרטי. והזכוכית שהייתה אמורה להכניס אור אל החדר אינה אלא חלון ראווה מן החוץ. וכך, באורח פלאי ומקומם, הופך המרחב האינטימי והאישי ביותר, לנחלת הכלל. כל אחד יכול לחלוף, להתבונן, למתוח ביקורת. העיצוב האישי מושפע כולו מטעם ההמונים, מהשאיפה הנצחית לרצותם, לשעשע אותם במחיר חשיפה מוחלטת. להעדיף את ריצויים על פני כל דבר אחר.
ומבלי משים, בהחלטת אדריכל, נעשות המרפסות רכוש ציבורי ולאחר מכן יצירות אמנות. וביצירה קשה לעבוד וקשה לארח. כשאתה ביצירה, אתה מרגיש אורח בביתך, זר בחדרך. האומן פורח כשאיש מהות העבודה קמל. הוא לא ביקש את הפרסום, הוא מנוכר לו.
ואולי מעתה שיבקש לעבוד, ישב במטבח. או אצל חברים. שם אין שולחן עבודה ולכן איש אינו מביט מבחוץ. ואולי בכלל יבין את המבוכה ויעקור את המרפסת מביתו ומליבו. עד אז הפך הבניין למיצג והאדם לאומן. מצוי כל היום במוזיאון. בית אחר כבר אין לו. גם מתוך גופו היה נמלט אם יכול היה. קופץ מהמרפסת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה