אתה מבין, הוא מסביר, ואתה מבין.
זה כמו חורף וקיץ, שמחוברים בגעגועים אחד לשני. כמו המבט החולף בדלת היציאה על מה שלא קנית. צביטת הקנאה המטרידה הזו. התמרור הזוהר בראשית הדרך האחרת.
אתה רואה, הוא אומר, ואתה שומע.
זה כמו הסחרחורת שאתה מקבל לפעמים מול תפריט האפשרויות. זה הילקוט הכבד על גבך עם כל העצות הנכונות שהשלכת. כאב האזניים כשנשמעים המשפטים היפים שמישהו אחר אמר.
אתה קולט, הוא מחייך, ואתה שותק.
זה כמו הילת החרפה שנוקשת בך כשכולם מתגאים. חריתת החרטה על הצוואר שלך, בדיוק בנקודת המפגש שלו עם הכאב. זו עצימת העיניים מול הנוף והמבט החודר באפלת החדר. חדירת חדרי הלב אל קירות התבונה.
עד מתי, אתה שואל, והוא עונה.
עד שתוריד את המחוגים האלה מפרק היד.
ותתן זמן לפרק חדש.
אתה יכול, הוא מבטיח, ואתה מאמין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה