אם יש אנשים שאני חושש מהם, שהכניסה למשרדם תמיד מלווה אותי דריכות מהולה בכוסית חשש על קרח, זה רופאים, שוטרים וספרים. כי האנשים האלה אף פעם לא עושים לך הנחות. הם מציגים לך את המציאות כמו שהיא, בלי תירוצים או הקדמות. מציבים מראה, מציגים נתונים שמסבירים לך כמה שגית. עד כמה חשבת שאתה הולך בדרך הנכונה, במהירות הנכונה, אבל בעצם דפקת לעצמך את החיים, ועכשיו כבר מאוחר מדי לתקן. מצב הבריאות לא ישתפר, העבירה כבר בוצעה, השיער נשר. הבשורות הנוקשות והאכזריות של אלה לא עושות לך הנחות אף פעם.
כאילו הציבו אותם בקצה השני של הסקאלה, הרחק ממקום מושבן של אמהות וקופאיות. אלה תמיד עושות לי הנחות. ממתיקות לי את החשבון הארוך בחיוך קצר, ומסבירות לי שאני לא חייב לשלם את מלוא המחיר. הן מוכנות להתחשב, להשלים עם טעויות, לזרוק איזו מילה טובה או המלצה, ולקבל אותי כמו מי שאני.
אם הייתי יכול לגשת אל רופאים, שוטרים או ספרים בשקט, בלי שאף אחד שם לב, ולבקש מהם הנחות, זה יכול היה להיות נפלא. ובעצם, לפחות ממה שכתוב בעיתונים, חלק מהאנשים כבר גילו איך להגשים את החלום הזה.
ועבור היתר, החיים ממשיכים כסדרם. מביטים בחיוך מריר על האירוניה הנובעת מהאופן בו אנחנו חולפים בימים רגועים באדישות על פני כרזות המבטיחות לנו הנחות, ואז - כשאנו באמת זקוקים ומייחלים להן, הן לא מגיעות לעולם. את המחיר משלמים במלואו, דווקא כשאתה כל כך רעב להקלה.
ואיפה אלוהים בכל הסיפור הזה. יש ימים שהוא אוחז בי בהנחות, ואחרים בהם זונח לאנחות. בחיי שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, והחיים שלו דבש. אולי חוץ מהפעמים שהוא צריך ללכת להיבדק, או להיעצר, או להסתפר. בטח אז ממש רועדות לו הידיים. יש כאלה שמרגישים את זה בנפאל.
כאילו הציבו אותם בקצה השני של הסקאלה, הרחק ממקום מושבן של אמהות וקופאיות. אלה תמיד עושות לי הנחות. ממתיקות לי את החשבון הארוך בחיוך קצר, ומסבירות לי שאני לא חייב לשלם את מלוא המחיר. הן מוכנות להתחשב, להשלים עם טעויות, לזרוק איזו מילה טובה או המלצה, ולקבל אותי כמו מי שאני.
אם הייתי יכול לגשת אל רופאים, שוטרים או ספרים בשקט, בלי שאף אחד שם לב, ולבקש מהם הנחות, זה יכול היה להיות נפלא. ובעצם, לפחות ממה שכתוב בעיתונים, חלק מהאנשים כבר גילו איך להגשים את החלום הזה.
ועבור היתר, החיים ממשיכים כסדרם. מביטים בחיוך מריר על האירוניה הנובעת מהאופן בו אנחנו חולפים בימים רגועים באדישות על פני כרזות המבטיחות לנו הנחות, ואז - כשאנו באמת זקוקים ומייחלים להן, הן לא מגיעות לעולם. את המחיר משלמים במלואו, דווקא כשאתה כל כך רעב להקלה.
ואיפה אלוהים בכל הסיפור הזה. יש ימים שהוא אוחז בי בהנחות, ואחרים בהם זונח לאנחות. בחיי שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, והחיים שלו דבש. אולי חוץ מהפעמים שהוא צריך ללכת להיבדק, או להיעצר, או להסתפר. בטח אז ממש רועדות לו הידיים. יש כאלה שמרגישים את זה בנפאל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה