בצעירותי נכחתי באחד הימים בכנס עירוני בנושא תחבורה. הנושא לא עניין אותי כלל, גם לא המשתתפים. רק דלתות הכניסה לבית המלון המפואר שנפתחו בעצמן לבואו של אורח. נלהב מן המחווה הפלאית עברתי ושבתי בשערי ההיכל מספר פעמים.
במרכז הדיון ניצבה כתמרור שאלת כל השאלות: מהו הגורם המרכזי שמייצר הכי הרבה אתגרי תחבורה. מומחים ובעלי דעה נעמדו אחד אחרי השני ושפכו את מרכולות הידע והניסיון שלהם. אחד התמקד בכבישים והשני במסילות והשלישי ברמזורים. והקהל דן והתווכח והתלונן והתלבט.
ורק לקראת סוף הכנס ניצבה מדענית צעירה בעלת שם והילה וקבעה נחרצות: זה האנשים. הם לא יודעים לאן הם נוסעים. בוחרים את הדרכים הלא נכונות. מושכים זמן ועושים תאונות. לא מתוכננים. לא מכוונים. הם אשמים.
ובשקט שנוצר אז וברעש של עכשיו אני יודע שצדקה. אחד אחרי השני מצטופפים בדרכים שמובילות למקום הנכון אך לא בשבילך. קשובים להנחיות מדוייקות בקול מתכתי ומתעלמים מסימני הדרך, תמרורי הנוף.
בקרוב אחזיר את האוטו. בקרוב אשוב להיות הולך דרך. וכשאחצה את הרחוב כדי להגיע לצד השני אוודא שוב ושוב מכל הכיוונים שזו הדרך שלי. שבטעות לא פגעתי וברחתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה