הוא ממתין בתחנה כאחד האדם, אינו מביט בשעון היד המיושן שלו. היא קמה מוקדם בבוקר, פותחת חלונות ומכניסה אור ואוויר לדירה.
הוא מבחין באוטובוס מגיע בקצה הרחוב ואוחז בתיקו. היא עוברת על רשימת המשימות שהכינה אמש לקראת היום שיבוא.
הוא מאיר פניו לנהג ומברך אותו בברכת בוקר טוב, וזוכה לתגובה נרגשת. היא פועלת מהר, מבצעת מספר משימות במקביל, הקצב משביע רצון.
הוא מביט אל החלון ובוהה בנופים מוכרים, מתעלם מהסקרנים המתעדים אותו במכשירהם. היא תסיים לפני הזמן המתוכנן ותספיק עוד משימה או שתיים.
הוא הגיע ליעדו ויורד, נינוח ומרוצה. היא מתיישבת לאכול משהו מותשת, אך שבעת רצון.
הם שמחים, מסופקים. ניצלו את הזמן כהלכה, ביעילות. שניהם הגיעו לכאורה ליעדם.
אבל בסוף היום הוא יודע, שהוא שר לענייני כלום ושום דבר, ושהצניעות המופגנת בהלכותיו מתגמדת נוכח הבזבוז הזועק בהיעדר עמלו.
והיא, השלימה בדקדקנות משימות של יום, שלא קידם אותה לשום מקום, שלא קירב אותה אל מחוזות חפצה, שחימם את הראש ורוקן את הלב.
שניהם ירדו בתחנה הנכונה, בקו שאינו מגיע לשום מקום.
העולם מלא ביעילות וחסכנות למראית עין. ובעולם המהות, במקום בו הלב פוגש באמת, חגיגת הבזבוז הנוראי אינה פוסקת לעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה