בסוף השבוע, מגיעה הצלחת המעופפת לשיא גובהה. והיא מרחפת לה בשמיים פתוחים בין ענני רכילות ומשבי רוח שטות. נושאת עליה שיירי ארוחת בוקר תל אביבית וקפה רותח למחצה ומוקצף בחלקו. ובדפנותיה נדבקים רמזים לאבק כוכבים משיטוטיה בחלל האינסופי.
והבוקר על הצלחת אינספור אמירות ותכניות, ביקורת על ההנהגה וטענות על הממשלה וטיעונים על הכלכלה וחרטות על התעסוקה וגידופים על החברה וקובלנות על התעשייה וחישובים על המחשבה. הצלחת מתמלאה ואינה עולה על גדותיה. יש בה מקום להכל, בלי חשבון ובלי עכבות. מנה אחר מנה היא נשטפת בצדק, כל כך צודק וכל כך נכון. צדק שהוא נחלתו של יושבי בית הקפה הזה בלבד, ואיש לא יבין זאת מחוץ לשולחנות שכאן, זר לא יבין זאת לעולם. רק כאן מועצת החכמים, רק כאן מושב הפוסקים הנאורים המבינים שבפיהם דבר תורה. ומי טען שאין עוסקים בהלכות ובמשנות שבת בתל אביב...
ומחר, בשעת בוקר לא מוקדמת מדי, תנחת הצלחת המעופפת על הקרקע. וממנה יצאו שפופים הנשגבים שעתה שבו לדמותם האנושית. ישובו לכאן בסוף השבוע להמראה נוספת, עטופים בחליפות החלל שלהם. לא מפריע להם שאין בחלל כובד משיכה. זה קיומו במהלך השבוע שמכביד עליהם כל כך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה