לא הגיוני

השמיים שאני צולל למעמקיהם מלוחים, מלוחים מאוד. והפסגות שאני מטפס עליהן נישאות וערמומיות. ניחוח הפרחים שדוהר לעברי מלא כזבים. ציפורים נודדות מתנחמות זו בכנפי חברתה. העננים שטים לתומם בתקופה שבה התום הוא מצרך נדיר. השמש מאירה על אנשים מעטים מדי, והם מתמעטים וכבר פוחדים לצאת מחדריהם. הצבעים העזים של הנוף זועקים את שמי, ומתמלאים חספוס אכזבה באין מענה. הלילות מתחננים בפניי לגלות סבלנות, שטיפותיה האחרונות מתדפקות על כד החרס הסדוק שבאמתחתי. בנווה המדבר שהפך ביתי לא נודע חורף. רק שמועות נשכחות על אנשי שלג שנסתתרו מן הקיץ, מפחדים להינמס במגע בני אנוש. מבול כבד ושטפון שוצף מילאו את העיר בשנת בצורת. אומרים שהשמיים המטירו רגשות ושמוטב להסתתר. כדי להימנע מהתגלות החבאתי את גופי במדרון ואת נפשי בהרים. ספק אם ישובו להיפגש בעתיד. אותו הספק, שהפך מאויב לידיד, מוצא יחיד לבדידות הקופחת, לצנינות הלוהטת הזו, שמקציפה את פני הים כשאין חוף מבטחים באופק. רק קירות, ואין בניינים. יש המבקשים לטפס עליהם, ויש שויתרו. חוסים בצל. ממלמלים תפילה. בוהים בשמיים רחוקים, רחוקים ומלוחים. נושמים בכבדות סיבות נשכחות.

זה לא הגיוני בכלל, אבל זה מה שאני חושב שאני מרגיש. זה מה שאני מרגיש כשאני חושב.  

כלבים

הבריון: מי אחרון בתור?

הגברת: אני פה אחרי האדון.

הוותיק: אני הייתי ראשון כאן, בוודאות. אתם כולכם אחרי.

הבריון: אז אני אחרייך, גברת.

הגברת: בסדר גמור.

הוותיק: אתה יכול להיות אחריה, כל עוד אני ראשון. כי אני הגעתי לכאן כשעוד לא היה כאן אף אחד.

הצעירה: ואני אחריך.

הוותיק: בסדר, אז יש כאן סדר. אתם מבינים, אני כאן כבר משש בבוקר.

הגברת: משש בבוקר? למה כל כך מוקדם?

הוותיק: משום שלא ידעתי בדיוק מתי נפתחת כאן החנות, כן? איך אפשר היה לדעת. לכן על כל צרה שלא תבוא, העדפתי לבוא מאוד מוקדם.

הגברת: יפה מאוד.

הוותיק: גם אתמול הייתי כאן. מוקדם. גם כאן בשש. אולי, הכי מאוחר, שש וכמה דקות.

הצעירה: אבל אם אתמול היית כאן, ידעת שלא נפתח בשש, לא?

הוותיק: טוב, נו. חשבתי אולי זה משתנה לפעמים, לכי תדעי.

הבריון: לא משתנה. אף פעם לא משתנה.

הגברת: ברור שלא, דברים לא משתנים מעכשיו לעכשיו.

הוותיק: נו טוב, לפעמים כן. אתם יודעים, אי אפשר לדעת.

הצעירה: אבל אפילו יש כאן שלט על הדלת, מודפס, שאומר בפירוש את השעות.

הוותיק: נו בוא נראה, נכון. שלט. עם השעות. אלה בדיוק השעות שהיו כאן גם אתמול.

הצעירה: ברור...

הגברת: למה שישנו את השעות? אף פעם לא משנים את השעות!

הצעירה: מה השעה?

הוותיק: עוד חמש דקות פותחים. כמו אתמול, הם עוד חמש דקות יפתחו. רק תשמרו על התור, כן? כמו שהגענו ככה ניכנס, כן?

הבריון: אל תדאג, כמו שהגענו.

הוותיק: יופי, כי אני כאן הגעתי ראשון. שעוד לא היה כאן אף אחד.

הוותיק: כן, כבר אמרת וכולם זוכרים. אתה תיכנס ראשון.

הגברת: ואני אחריו!

הוותיק: תסתכלו על השלט, אתם רואים מה כתוב כאן?

הצעירה: נו, זה השעות.

הוותיק: לא, תסתכלו. מתחת לשעות. הם מסבירים מה מותר ומה אסור, ותראו את הציור כאן. משעשע ביותר. הם כותבים במפורש שאסור להכניס לחנות כלבים. יש כאן ממש ציור של כלב ועליו ציור של אסור.

הגברת: נו זה ברור, אף פעם לא נותנים להכניס כלבים.

הוותיק: כן, אבל אתם הרי מבינים...

הצעירה: מבינים מה?

הוותיק: מבינים, מבינים למה הם מתכוונים.

הגברת: אני לא מבינה שום דבר.

הוותיק: נו! אתם באמת רוצים שאני אסביר? הרי הם כותבים כאן שאסור כלבים, ובעצם, בעצם הם 

מתכוונים... אתם יודעים. שאין כניסה ל...

הגברת: אוי באמת, אדוני!

הבריון: תגיד, אתה רציני? למה אתה מחמם?

הוותיק: אני לא מחמם אני רק הצעתי ש...

הבריון: למה אתה מחמם?

הוותיק: אז אני מסביר שאני לא בדיוק אמרתי ש...

הבריון: למה אתה מחמם? בשביל מה לחמם עכשיו? אתה באת לחמם? אתה חושב שזה זמן טוב לחמם?

הגברת: האמת שכל כך קר כאן שלא יזיק לנו קצת חימום.

הבריון: לא מבין, את בעדו?

הצעירה: היא לא בעדו, מה יש לך?

הוותיק: אין כאן מה להיות בעדי, אני רק אמרתי ש...

הבריון: כולם הבינו בדיוק מה אמרת, ועדיף שלא תחזור על זה! במצב המתוח היום של המדינה, עם כל מה שקורה ומה ששומעים בחדשות...

הגברת: מה אמרו בחדשות?

הבריון: ...לבוא ככה ולחמם, סתם בלי סיבה. ולרמוז שבגלל שיש כאן שלט כזה הם לא נותנים פה כניסה.

הגברת: אני לא מבינים מה יש לכם נגד כלבים.

הצעירה: אני לא סובלת כלבים.

הוותיק: הרי אנחנו בכלל לא מדברים על כלבים עכשיו.

הבריון: שוב אתה מחמם? שוב אתה?

הגברת: לנו תמיד היה כלב בבית. אני אוהבת כלבים. אין לי שום בעיה עם כלבים.

הצעירה: לא מבינה אתכם. אם זה היה תלוי בי... אני הייתי זורקת את כל הכלבים ל...

הבריון: עכשיו גם את מחממת?

הגברת: הלוואי שהייתה מחממת, אני עוד רגע קופאת!

הצעירה: אף אחד לא מחמם, תפסיק לעשות פה טרור בגלל כלבים, תכל'ס, אין כלבים אין...

הבריון: עוד מילה אחת, אני אומר לך שאני...

הוותיק: טוב, שה! שה! תסתכלו, הם פותחים את החנות. אמרתי לכם, כמו אתמול. אותה שעה כמו אתמול.

הגברת: נו ברור כמו אתמול. שום דבר לא משתנה אף פעם.

הוותיק: רק תזכרו להיכנס כמו שהגענו, ואני ראשון.

הצעירה: זוכרים, אתה ראשון.

הגברת: ואני אחריו.

הבריון: ואני מזהיר את כולכם שאני אחריכם, אז תפסיקו לחמם ותיכנסו כבר לחנות.

הגברת: הלוואי שהיו מחממים.

הצעירה: ידעתי שיש סיבה שאני שונאת כלבים.

הוותיק: מזל שפתחו בזמן, אלה, עם השלטים שלהם. אני מקווה שאני אסיים פה את העניינים שלי עכשיו, תכף ומיד. מקסימום, אני אבוא גם מחר. קצת אקדים, ליתר בטחון. אולי ישנו משהו בשעות, בשלט. אולי מחר כן יסכימו להכניס את האלה, אולי משהו ישתנה.

האשימו את החורף

זה רק הוא, בערפיליו הסמיכים, בתוגתו הדוממת, בדמעותיו הנוטפות ללא הסבר. בקור רוחו הקפואה, צינת נשימותיו, זדוניות שמיו הקודרים. אילמות רעמיו, קהות ברקיו, חרפת בדידותו. נדודי מחשבותיו המעוננות, הצפת מי תהומותיו, השקט שלפני הסערה, הדממה שבתוכה, הלחישה הרפה אחריה.

אנו הרי אנשים שמחים, ברי מזל, שוקקי חיים, מרוצים, מסופקים, מאושרים. כל החיים לפנינו, דרכים וחיוכים נפרשים מקצה לקצה. תקוות מתוחות עד אופק הים, עד קצה הימים. 

זה רק החורף. כן, כנראה רק הוא. שממלא בנו ריקנות. מכבה את האור, ויוצא. מותיר אחריו שער סורגים, שמזמין את הקור פנימה, אך נעול מבפנים. כנראה רק החורף, חוזר השכנוע העצמי. שאינו מרפה, ואינו סולח, ואינו חולף.

תוחלת, תוכלת

אנו טרודים מדי בתוחלת החיים, ופחות מדי בתוכלת החיים.

שהרי תוחלת נכתבת ב-ח'. זהו חטא הרדידות. זוהי החתירה המבישה לכימות. והוא אינו אלא קימוט, עיקום השכל הישר לכדי קלות דעת. ובסוף עקומת הימים, תוגת קשיש שהגיע לגבורות מבלי לזכור מדוע. בדידותו זר קוצים נעוצים ברקותיו. אדם האריך בימיו, ועוד שיא נשבר: שיא העוולת. גם בני אדם נשברים בשיאם. למול המדדים, מדדים גם הם, באפילה, חשוכי אופק.

והרי תוכלת נכתבת ב-כ'. כף הזכות וכף החובה, המונחות על לב אדם ולוחשות בו: זו לא חובה לחיות, זו זכות להיות חיים. ומקוות לחדור נפשם של מיליארד טועים.

אנו טרודים מדי בתוחלת החיים, ופחות מדי בתוכלת החיים. משפט הממצה קיומנו. ואין דיין במשפט זה. ואין מושבעים. רק נאשמים. דינם למיתה נגזר מראש.

לקרוא את הסוף

באחד מספריו הנפלאים של מאיר שלו, לרפאל הילד יש קשר מיוחד עם אמו. היא קוראת ספרים ללא הפסקה, אך לעיתים זונחת אותם כשנעשים מתוחים או מפחידים. היא מסמנת את נקודת הנטישה בקיפול אוזן הדף ומותירה את הספר לבנה. והוא, ממשיך מהנקודה בה עזבה, קורא את סוף הסיפור לבדו. גם שאינו יודע את ההתחלה. גם שאינו מספר לה מה ארע בסוף. כל זה אינו חשוב. הסיפור אינו עוסק בסיפור, אלא בנקודת המפגש. בקיפול הדף ששניים אוחזים בו, נושקים ומתקדמים כל אחד לכיוון נגדי. זה נישא הלאה אל הסוף, וזו זוכרת מאין הכל החל.

וגם לנו חוזה בלתי רשום עם הורינו. נטועות רגליהם בקרקע ילדותם ולא יוכלו לטפס איתנו עד הסוף. ואנו, עינינו שלוחות אל המשך ההרפתקאה השזורה בדפים שטרם נאספו. בחפץ לב ממשיכים מנקודת הקיפול ומפליגים בים פתוח, משוחררי התחלות וחולמי סופים.

אני שוקע בתחושה זו ואיני יודע כיצד לסכמה. תחושה המקפלת בתוכה חמימות בלתי מוסברת. כמו הדף שנקפל אנחנו יום אחד, כשנתרחק מההתחלה. או שנותיר את הספר פתוח וחלק, ונצא להפליג בלי להשאיר עקבות. בלי להשאיר עכבות.

שיחה במבטים

האם ניהלתם פעם שיחה במבטים? שיחה של ממש, עם אמירות ומחשבות, עם שמחה וכעס, עם הסכמות ופחדים, במבטים? בלי להוסיף מילה. בלי להסביר או לנמק. לא בדרך הקלה של מיתרי הקול. לשלוח בעוצמה את מה שיש לנו בפנים. בכמתים הקטנים שבצידי האישונים. ברעידות של החיוך שלא נפרש, לא נחפז להסגיר מזימותיו.

האם טבלתם פעם במימיו הנעימים של מבט? האם נעתקה נשימתכם בנקודת הצטלבות של קווי ראייה? במחול מסוחרר של נקודות הסתכלות בודדות?

כמה מילים לכודות בקליפתו של מבט, ואינן מעוניינות להשתחרר. נכונות הן לתת לעיניים להוביל לבדן. בחסות נפלאות השתיקה החודרת, בחסות הדממה המלטפת. גם הן נרגשות מטוהר המפגש.

מהסוף להתחלה

בסוף,
נצטרך להסביר
לעצמינו
מדוע בזבזנו
רגעים קצרים של אור,
בכתיבה, בחשכה.
אם רק היינו
יודעים, רואים.
היינו מבקשים לצאת
בהתחלה.

עץ הדעת

וגם היום, אחרי מאות אלפי שנים, אין איש מבין. מדוע גירש אדון העולמים את יצירי כפיו שברא מצלמו מגן העדן. מה היה בטעימתם החפוזה מפירות עץ הדעת שהוביל כך לסילוקם האכזרי והמפתיע. ללא נימוק הדיחם מנחלת שמיים אל ייסורי אפר האדמה.

ואולי, טמונים הרמזים בלהבת האש. מסוכנת היא לאדם, מאיימת להציתו ולקטול חייו. ובכל זאת שב הוא אל שלהבותיה כמהופנט. האש מציתה את זרדי הגהנום וגם את דמיונו של האדם שאינו חודל את כמיהתו אליה. אין זה מזוכיזם טהור, כי אם מבחן קיומי שניטע בו האדם משחר קיומו. עד כמה נועז יהיה, עד כמה משוחרר. לא להפגין תעוזתו בזינוק אל השריפה אלא דווקא בהתעלמות ממנה. להיות נישא מעל אדיה המפתים, איתן ועצמאי. לבחור בפנייה לנתיבים אחרים, לא מהפנטים, לא מוכתבים מראש.

כי הרי מה בלהבה מושך ומרתק את נפש האדם? מדוע מלהיבה היא כל כך? מה סוד כשפיה? התשובה טמונה באווירה הנינוחה והשלווה שהיא מקנה לבוהים בה. היא משתוללת בחלל האוויר, טבעית והגיונית. כל פרט בה ניתן להסבר מדעי ובכל זאת היא מחוללת לצלילי הרוח. האדם הנשבה בקסמיה זוכה בתחושת וודאות מחממת, חיבוק לוהט מאמא טבע המנחמת את בניה ומבטיחה להם שמה שהיה הוא שיהיה. עתה כבר לא משנה כי מדובר ביצירי הגהנום. ואולי מוטב הגהנום הנעים הזה על פני ריקנותו הצנינה של פרדס גן העדן האבוד.

אך אם נפסע בימים אלה בשערי גיהנום, סביר כי לא נתקל בלהבות מרובות. את מקומן החליפו כבר מזמן חלופות אכזריות בהרבה, גרסה משופרת ויעילה יותר. הגהנום מרופד מכל צדדיו בשכבות של הגדרות. הן צומחות מן האדמה ומלבלבות בין הגזעים, צומחות ומטפסות, בכל עונות השנה ולאורך כל הימים. ושוכני המקום בוהים בהן מהופנטים, מעריצים וכנועים. משוכנעים עד לריקנות פנימיותם שכך צריך. סוגדים לקיים ולמוגדר. מהללים את חיוניות ההבחנה והקביעה. מתהדרים בסדר הכללים המוכתב והנינוח. וכלל אינם מוטרדים מכך שבגהנום משכנם. בטוח כאן. וודאי.

טפשים ברואיי, וודאי חשב לעצמו. התעקשו לדעת, להגדיר. לא הבינו כי בכך גירשו עצמם מגן העדן. בכך איבדו שמחת נעורים עירומה ותמימה שלא תשוב עוד. והרי כל כלל והגדרה מרחיקים אותם יותר ממני ומן האושר שהכנתי בעבורם. כעוסים הם לחינם. סבורים הם כי איני מרחם על ילדי הגן. אך רחום וחנון אני, לו רק היו שבים אל הגן. לו רק היו נעשים ילדים. זונחים מעט באומץ לבם הכבוי את הוודאות הזו. נוטשים את הגהנום. כורתים את עץ הדעת ומנסרים ממנו קורות לשוט בהם בנהר.

אבידה

כשראיתי אותו על המדף חשתי תחושת הקלה בלתי מוסברת. כמו פיענחתי פשע שלא ידעתי שהתקיים או הגעתי ליעד שכלל לא הוגדר. שניות לאחר מכן הכה הזכרון: הלילה חלמתי שאבד. ובחלום מצאתי עצמי עצוב ואבל על חסרונו, ושכך נלקח מידיי בטרם עת. ועתה, תחושה עדינה של רוגע פשטה. לא משום שאותרה האבידה שמעולם לא אבדה, כי אם משום שתחושת האובדן כה חדה הייתה עד כי מרגיע שלא היה זה אלא חלום.

כי אולי גם כשמשוכנעים אנחנו כי נלקח מאיתנו, לא נלקח. ואולי גם לא היה שלנו מעולם. ומה שנקטף אולי טרם נזרע. ומה שנשבר עוד ייבנה כשנתעורר. ההתאבלות מוקדמת מדי ומקורה באשליית תעתועים. כשנתעורר אנחנו עשויים לגלות שהכל שם, מחכה להימצא, לשמח לבב חולמים. שנשבו בחזיון עצבותם ולא הבחינו שהגיע הזמן לקום, לקום ולמצוא.

האספן

בשקט הילך בין ההמונים, אוחז ביד צנועה בסלסלת קש. מבלי משים, ליקט מן הרצפה שיירים שהושלכו אל האדמה. פתקים קצוצים של עצות שחוקות. תמונות דהויות של זכרונות ילדים. פרקי תכניות שלא תמומשנה לעולם. מילות ניחומין חיוורות וחלולות.

בעיניים חדות צד כל שארית, כל בדל שהושלך בפזיזות. שרידים של אהבות שהרקיבו באכזבה. גחלים לוחשות סודות שהפכו פומביים. כוויות ופרידות שהגלידו. תקוות ונפשות שפרחו מן העולם ויצאו לדרך חדשה. שירים ושרירים שנמקו בדאבון אפילה.

בנחישות קנאית אגר לסלסתו אבק כוכבים שהעזו לבד, ואבקת כוכבים שנסקו לבד. רגעים קטנים של שמחה שכותרו בחומות דאגה. פרחים נוטפי דם שנזרעו בדמעה ונקטפו בתוגה. חלקי מילים שאבדו ולא יאמרו עוד לעד.

ולאחר שאסף את כל אלה, רקח ומיזג ומהל ועירב, וברא מכל אלה אותי ואותך. בצלמו ברא אותנו. נטולי שלמות. שבריריים כרסיסים. מכורים לחיפוש. צמאים.

ארבע העונות

באביב ראיתיה לראשונה. צחה כשלג ומעוטרת להפליא. רעננה, מלאת שמחת חיים, נוגה ומרגשת. כמו הסתירה במתאריה העדינים נופי תבל שרגשו בה, דפנותיה גועשות קצף נעורים אין-די-בו. מיד אחזתיה וקירבתיה אל ליבי. רגעים אחדים לאחר מכן כבר הנחתיה על ראשי.

ובקיץ הייתה לי כשומרת מפני להט קרני החמה. הצלה על עיניי, על קווי מחשבתי. הייתה לי כרצועת חוף נאמנה, חצצה בגבורה ביני לבין קריאות גלי האוקיינוס. הגנה בחירוף נפש על מקלט ראשי גם בסופות החול שבסערתן חוללו חללים. גם בלהט החמסין ציננה רוחי, הקפיאה מבטי.

עת בא הסתיו נדדה עמי בין מצנחי שלכת וזהרה בערפילים סגולים שהעניקו שמים. אתה אין מקומך כעלים הנתלשים מהצמרות, לחשה לי. לך דבר לא יקרה כל עוד קיימת אני, כשאנו יחד, שרקה בי נחמות מאחות.

אך בחורף, עם הגשם הראשון, ביקשו פניי לחוש מגעו המחייה, המעורר. או אז סירבה היא לבקשתי והתגוננה כנעלבת. לא תוכל לקלפני עוד, לא תסירני לעולם. התעצבתי בך כשנעצבת באביב. נדבקתי בך כשדבקת בקיץ. חדרתי אליך כשנחרדת בסתיו. ואתה, בכפור הלבן הזה, שלך אני ואתה שלי. התחייבת לספק את עונתי, ואני תבעתי את כולן. אוחזת היטב ופוצעת בעורך,  באורך.

וכל מאמציו להיפרד מאחיזתה עלו בתוהו. כשחקן המגלה באימה כשנשאב לדמותו והמסך ירד מזמן. מפנים אכזריותה של הבמה שכבשה את עולמו, את לבו. ולא הותירה בו יום אחד של אמת. עונה אחת של כנות.

בקרון האחרון

בקרון האחרון יושבים יחד, אם ובנה. והם מביטים יחד בזגוגית החלון ומשוחחים חרש. והיא מספרת לו על ארצות ופרחים. והוא שואל על אנשים ותנינים. היא מתארת את עונות השנה והוא שואל אותה למה. מסבירה לו שהערים בטוחות מן ההרים והוא נותר סקרן. מלמדת אותו על תרבויות רחוקות והוא מצייר אותן בעננים. משביעה אותו לשמור על עצמו תמיד והוא מפחד מהמילה הזו.

בקרון האחרון, היא מפצירה בו: "ראה כמה תחנות שונות ומשונות. רק הושט יד וקטוף לך מלוא קסמו של העולם". אבל הילד שותק.

משהו בו מתחיל להבין. נופים מרהיבים חלפו בחוץ, אך הרכבת הוסיפה לדהור. לא עוצרת, לא חוזרת. מגוננת, נינוחה, מנוכרת. כמו אמו. ועתה, כבר אינו בטוח יותר בשתיהן.

בקרון האחרון, נפתח חלון.

הכל נמס

ציור ילדים צבעוני, שמתאר חלום שאהבת, מתמוסס לקווים דקים של זכרון. אצבעות ידיים עדינות שהושטו אליך נמתחות ומתערפלות. מחשבות צלולות נשפכות אחת לתוך השנייה ובסחרורן ממוססות שיירי הבטחות ובטחון עצמי. נטיפי אמון קופאים ונשברים לרסיסים. קווי נתיבים מתחברים לערבובייה סתמית.

מישהו הזהיר אותך מהחורף הזה, ועכשיו אינך זוכר מי הוא היה. אבל אמר לך עוד בשלהי הסתיו לשמור את נפשך. להתרחק מהסופה הנוראה הזו, שאינה שומרת חמלה בתנופתה ההולמת. להסתתר מפני המבול, שבעוצמת נפילתו ממוסס אותנו מבפנים. דווקא כשהימים מתקצרים והחושך גובר והכפור מלחין את הנשימות.

אבל לא הקשבת. לא רצית, לא יכולת. ועתה, גם שרידי חרטות נדפו בך. משוטט כעיוור בין הטיפות, נפשך כבר אינה מחפשת מקלט לתפילותיה. מביט סביבך בשקיקה איך הכל נמס. גם שמיך נמסים, גם זמנך. ואין דאגה  בלבך. רק המתנה שלווה ובטוחה, השמורה רק לאלה שספגו את החורף הקודר הזה מלוא לבם החלול.

הרובוט

מדי בוקר נפקחו עיניו בדיוק באותה השעה. רכיב משוכלל במעגליו הפנימיים לא אפשר למערכותיו להתניע אתחול בשעה מאוחרת יותר. העיניים נפקחו יחד, יוצרות מבט קר ומתכתי, שליווה אותו עד סוף היום. ובימים קרים במיוחד בהם קפאו גלגלי השיניים המכניים נותרו העיניים פקוחות עד שהיה צריך לשמן אותן במטלית ספוגת אלכוהול.

סקרנים ומציצנים שניסו לזהות את מקור האנרגיה נותרו מאוכזבים. הוא הוחבא היטב תחת שלדת המתכת. שם, מתכת לפלדת השריון הותקן מנוע שהסתובב בעקביות בכוח האינרציה. הייתה זו האינרציה לבדה ששמרה על פעימות ליבו, שאפשרה לו להתעורר מדי בוקר.

המאמצים להתקין מערכת הפעלה תבונית עלו בתוהו. לכן, נאלצו להסתפק בתוכנת אינטילגנציה רגשית מלאכותית. בלחיצת כפתור הופעלו תוכניות של חיוכים ואכזבות. מתג פנימי נסתר שלט בעוצמת הרגש. איש לא הבחין בתרמית. אף אחד לא חשד.

מערכות הגנה פנימיות שמרו על תפקוד ברציפות. כשנפל בורג, נוצר עם הזמן חדש. כשמשהו התפרק מבפנים, תוכנתו המערכות ליצור אשליה של תכולה חדשה. החימום הפנימי שמר עליו בצינת חורפים. מפזר רוח מובנה הגן מפני חלודה. הרובוט היה שמור במצב טוב כל הזמן. מתוכנת ומתפקד.

הפעם היחידה שהדהים את יוצריו הייתה ביום בו התקלקל. תוך דקות ספורות זיהו את שהשתבש. במהרה הבינו שאין טעם לתקן. בזריזות חילצו את חלקי החילוף. רק פניו עוררו בהם אימה. רק עיניו. שחיוך דק ובלתי מוסבר הדהד בהם ללא פשר. חיוך שבישר שלווה, נחמה שלא היה בה שום דבר מתכתי.

שבר מדומה

אתה מבין, נמאס לו להיות קבוע. להיות ניצב ולהככפיל עצמו לדעת. מתעלם מהסימנים מימינו ומשמאלו. עומד בחוסר יציבות מעל קו שבר עמוק, נישא מעל המכנה המשותף. מבין שלעולם לא יהיה שלם. אין לו מה לחלק. לא יגיע לשורש העניין. אין לו מה לחבר. הניסיונות האלה הביאו אותו לשקוע באינסוף. כמו רגע ראשוני שאינו מתחלק בשום דבר. רק בעצמו ובאחד. ושניהם חסרים.

אין פלא שביקש להפוך לנעלם. רק כדי לגלות כמה הוא שווה באמת.

לוקח יותר

אתה לוקח את זה יותר קשה מאחרים, היא אומרת. ואני משתעשע ואומר לה שלא מבין ושבנושא כל כך חשוב היא צריכה להסביר יותר טוב. היא מתעלמת מהנזיפה ומנסה להרגיע אותי. תראה, אתה לא היחיד שמרגיש. אתה לא הראשון שחווה. לא רק אתה כואב. זה קורה לכולם כל הזמן. אבל משהו בתגובות שלך, במילים, במחשבות, מעיד שאתה לוקח את זה חזק יותר. שואף עמוק מדי לריאות, סופג ללב את מה שעדיף להחליק. דברים שנכון להעיף נצרבים אצלך מתחת לעור. רגעים שצריך לשכוח נחרטים אצלך, טורפים את השינה שלך, נאחזים בקנאות בנשימות שלך. אתה צריך לשחרר קצת, להרפות. לטובתך, לטובת הבריאות שלך, בשביל השינה שלך, העתיד שלך. אתה חייב להיות מסוגל לקחת את זה יותר בקלות. לסלוח.

ואני, הראש שלי לא שם. הוא מטייל איתי מול חלון הראווה הגדול של הגלריה  ברחוב ליד הבית. הנוף של העיר האימתנית נפרש שם בתמונה אדירה. הכל חד ומדוייק, רק הצבעים חזקים מדי. מודגשים, מובלטים, מועצמים. ברור שמישהו כאן עיבד את זה בכוונה, הפך את הצילום ללא מציאותי מרוב שהוא דרמטי, בועט, מעורר. משהו מלא חיים בנוף הזה,  לעיתים טובים ולעיתים מאמללים. הצבעים האלה מנחמים וגם שורפים. הם מעוררים הזדהות וניכור. חמים בחורף וצוננים בסתיו. תמיד שונים, מפתיעים, אחרים.

רואים שזה לא טבעי, מישהו אמר פעם באכזבה. מה זה משנה, אמרתי לו. כולם עוצרים כאן בסקרנות, בהתפעלות, בהתרגשות. מה זה בכלל טבעי. הצילום הזה לא נאמן למה שאנחנו רואים, אלא למה שאנחנו מרגישים. מה יותר טבעי מזה.

...ולכן אני חושבת שאתה לוקח את זה יותר מאחרים וזה מכאיב לך כל כך. היא צודקת. הכאב שורף לפעמים את הנפש, מבעיר אותה בלהבות, פולט אדי נשימות כמתוך כבשן. מוליך בלילות סהרורים באופל תהומות ופסגות. אינו מוחל במנוחה.

בחיי, היא צודקת. אני לוקח את זה יותר מאחרים. סופג את הכל בצבעים חזקים מדי, הולך רחוק מדי, עמוק מדי. המחיר בלתי נסבל, מסכן חיים, מערער שפיות. כמו תמונה בחנות, זה תמיד יקר יותר כשלא מסתפקים במציאות. היא צודקת. לוקח קשה מדי. לכו תדעו איך זה ייגמר. לאן זה יוביל. איפה הסחרור הזה יסתיים. אי אפשר לדעת. אי אפשר לדעת. איזה מזל.