הרציף

אלפי אנשים חולפים מולך, זורמים מכל העברים, והם משוחחים בקולות רמים, שרים, מתווכחים. המולה אדירה מתחוללת בין המסילות והנתיבים, בתוך חלונות דוהרים בני אדם חולפים ומשתנים. לכל אחד מהם מטען משלו, פניהם מכוונים ליעדים נפרדים. אבל בתוך כל השאון הפועם הזה, בין צלילי התזמורת האנושית המרגשת הזו, זה כמה מרגיש ש.

אחדים עוצרים לשתות קפה, ואחרים נמרצים וממהרים גם באין סיבה. בודדים ומשפחות, זוגות וילדים. חיים תוך כדי תנועה, תוך כדי מרדף, בעיצומן של מחשבות על החיים. ברגע שיצאו מן התחנה ייתכן שלא ישובו אליה לעולם. כשהגלגלים מסתובבים אף פעם אי אפשר לדעת מה נשאר מאחור, ולאן הם מובילים. ובדרך פלאית כלשהי, מסכימים כולם להתעלם מחוסר הוודאות הזה ולהטמין אותו בלוח הזמנים של הקרונות. וכך, בתוך עננת הדחיפות הזו, זה כמעט מרגיש ש.

מחזות קורעי לב סוערים סביבך. מטפחות אדמדמות מתנפנפות מאחד החלונות, ובקצה אחר תופס חיבוק שובה לב את זווית העין. מגבעות מונפות לשלום, לפרידה, או למפגש חטוף. דמעות וחיוכים, לחיצות ידיים רשמיות וכאלה הממתיקות סוד ערמומי. במפל הרגשות הזה, זה בהחלט כבר כמעט ומרגיש ש.

אך למרות שכך כבר כמעט ומורגש, בל תתבלבל.. התנועה האדירה סביבך מתרחקת ואינה נוגעת לך. בתוך החגיגה הסוערת הזו, אתה אינך נע. נותר מאחור, בוהה. מתנחם לרגע באשליה שאתה חלק מכל זה, ומפנים שאינך. שבתוך מחול הרכבות הקצבי הזה, אתה ניצב קבוע על הרציף. שבתוך סחרור השינוי וההתקדמות, הפכת אתה בעצמך להיות הרציף - קו קבוע ודק, עד כי שקוף הינך. ממשיך הלאה ללא עצירות ותחנות, נטול עיכובים והקדמות, נעדר נתיבים עוקפים. בכיס מקטרונך כרטיס פתוח שנותר לא מנוקב. ידיך תפורות בכיסי מעיל ארוך שעטית בשיאו של הקיץ. שלא יבחינו ברעידות הקנאה האוחזות בך מפעם לפעם. שלא יתגלו רגליך המקובעות בבטחה בקרקע היציבות. שתתנחם בגלי חום שאתה אינך ראוי להם, עתה שפספסת עוד רכבת שמעולם לא ביקשת לתפוס.