אנו אוהבים אנשים פחות חשובים. סולחים לאחרים, פחות ראויים. מוקירים פועלם של חסרי מעש. מהללים זוטרים חסרי חשיבות. דואגים לרווחתם של הדואגים לעצמם. משגרים איחולים ליעדים רחוקים. מלטפים בסלחנות נשמות אבודות.
רק איש חשוב מאוד חסר את אלה. באילמותו הפנימית מוותר על תורו. על זכותו. על חייו.
חשוב מאוד. חשוב מלידה. קרוב, נוגע לא נוגע. לא יזכה לנחלת אחרים. למתנות החסד הניתנות חינם. למילים שיבעירו תוגת שתיקתו הכנועה.
חשוב מאוד. בולט בשקיפותו. מדוייק בפיזורו, מלוכד ברסיסיו. יושב בחצרו בהמתנת שווא כי יפתח שער הרחמים, כי יימחל דאבון מעייניו, כי יפליגו אחרים בבטחה בין ימיו הסוערים, בעומק לילותיו חשוכי הכוכבים.
איש חשוב מאוד הזוכר כי נשכח בידי עצמו. וככל שגוברת טינתו כך נמחים שאריותיו. וכך הופך חשוב יותר, חשוב מדי, מתמוסס בצדקתו כמשפט מדוייק בספר שנותר סגור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה