בתורה הפוסט-מודרניסטית מוכר רעיון הדיסנילנד. אנחנו מגיעים אל פארק השעשועים הזה ונכנסים אל עולם האגדה. כאן הכל יכול לקרות - דמויות מצויירות קמות לתחייה, אין עוד משמעות לזמן ולכללים. למקום יש חוקים משלו. כבר שחולפים בשעריו המפוארים מבחינים מייד בניגוד המובהק שבין עולם הבדיון לעולם המציאות. אך זו בדיוק האשליה הקיומית בה מצויים בני האדם. אשליה שדיסנילנד ממלא בה תפקיד מפתח. כאשר מסתיים הבילוי ואנו יוצאים מהפארק החוצה ומגיעים אל מגרש החנייה אנו חשים בטעות כי שבנו אל קרקע המציאות. שכאן החוקים בהירים, הסדר קיים. כאן לא תחולנה הפתעות, לא תתרחשנה התפתחויות אקראיות. במגרש החנייה של דיסנילנד שולט השכל הישר, נתיבי היציאה משורטטים בהיגיון. אך האמנם כך? או שאולי, אם נבחן בעין ביקורתית ומעמיקה את המציאות האנושית שלנו, את התנהלות החברה האנושית, נגלה כי המרחק בינה לבין עולם האגדות אינו כה רב... עד כמה באמת יציב ומבוסס הסדר שאנו סבורים שאנו חיים בו? האם בעולם בו לא מסתובבים מיקי מאוסים ברחובות שורר היגיון? כככל שמתבררות התשובות, כך גוברת תחושת האכזבה והרמייה. אנו חיים באשליה מתוחכמת שנועדה להקנות בטחון מזוייף לחיינו. קו הגבול בין מגרש החנייה לכניסה לפארק השעשועים הרבה פחות מובהק מכפי שחשבנו. והמחמירים אף טוענים כי המצאתו של דיסנילנד היא חלק מהמזימה. תכליתה - לגרום לנו לחשוב שיש קו גבול שכזה. להשתמש בניגוד הנוצר בין העולמות כדי להעמיק את האמונה הכוזבת שלנו בשיקול הדעת שלכאורה מוביל אותנו בשגרת החיים.
בימים האחרונים פרצה מחאת הורים סוערת סביב הרדידות הניכרת בתכני הפסטיגל השנה. במקום לדבר על ערכים או על חוויות נעורים, בחרו להקדיש את שיר הנושא של הפסטיגל לתמונות סלפי. נוטף שטחיות ורמיזות מיניות, השיר נועד להלהיב את בני הנוער. עד שמישהו התעורר והבין שמדובר בפשיטת רגל חינוכית, ועכשיו ההורים מאיימים להחרים. עוד מעט מפיקי הארוע יחליפו את השיר במחרוזת נעמי שמר והמחאה תדעך. אבל כל זה לא משנה. הדמיון בין הפסטיגל לרעיון הדיסנילנד זועק לשמיים ומחייב את כולנו לפקוח עיניים.
כי מאוד פשוט ונוח לכולם להגיד - כוכבי הילדים האלה קיבלו משכורות שמנות והסכימו לרקוד על הבמה למילות הסלפי. אם רק נחרים את הפסטיגל נשוב אל מחוזות הנאורות והעומק המאפיינים את החברה הציונית היושבת בארץ הקודש. רק נסיר את נגע הרדידות היקר הזה ונחזור אל ערכי המולדת.
אבל בטלוויזיה שלנו מושיבים פוליטיקאי מצוי ליד גמדה, ומעניקים לכל אחד מהם 45 שניות לפרוס חזון לעתיד ומסרים לאומה.
והספרים בחנויות הספרים מסודרים לפי כמות הכסף שהשקיעה כל הוצאה בשיווקם הפיזי בחנות.
ומנהיגים יוצאים מבתיהם מאופרים, ומפזרים סיסמאות שניסחו יועצי תקשורת.
וילדים, יושבים אחרי שעות הלימודים בבית, ומנסים להיזכר מה היה הגורם השלישי לפרוץ מלחמת העצמאות ומה הייתה התוצאה הרביעית של השואה. וכדי שלא יישכחו את זה במבחן הם ממציאים קיצורים ושיטות כדי לא לפספס אף גורם או תוצאה מתוך הרשימה המוגדרת. וזה רציני ומעמיק ויסודי. רק שישבו בבית וישננו. שיזכרו בע"פ בדיוק מה המורה הכתיבה שצריך לכתוב במבחן. כל עוד שהם לומדים הם לפחות לא הולכים לפסטיגל או משהו. שם הם עשויים להיות רדודים.
רוב היום אנחנו במגרש החנייה. מחוץ לדיסנילנד, מחוץ לפסטיגל. משבחים ביהירות מופרכת את יציבות הסטטוס-קוו, את נאורות הדור. ולא מבחינים, עד כמה מחאת הפסטיגל פועלת נגדנו. מסיטה אותנו מהמאבקים האמיתיים, מרחיקה מהעיקר. מסמאת את עינינו מלראות עד כמה מתבוססים אנחנו במי אפסיים. כמה שהם רדודים, אנחנו טובעים בהם עד מעל הראש. צוללים למחוזות של אמיתות-כזב וערכים חלולים. מד העומק מראה לנו שאנחנו מתקדמים. אבל גם הוא מקולקל, מחכה כמונו לתיקון יסודי.
בימים האחרונים פרצה מחאת הורים סוערת סביב הרדידות הניכרת בתכני הפסטיגל השנה. במקום לדבר על ערכים או על חוויות נעורים, בחרו להקדיש את שיר הנושא של הפסטיגל לתמונות סלפי. נוטף שטחיות ורמיזות מיניות, השיר נועד להלהיב את בני הנוער. עד שמישהו התעורר והבין שמדובר בפשיטת רגל חינוכית, ועכשיו ההורים מאיימים להחרים. עוד מעט מפיקי הארוע יחליפו את השיר במחרוזת נעמי שמר והמחאה תדעך. אבל כל זה לא משנה. הדמיון בין הפסטיגל לרעיון הדיסנילנד זועק לשמיים ומחייב את כולנו לפקוח עיניים.
כי מאוד פשוט ונוח לכולם להגיד - כוכבי הילדים האלה קיבלו משכורות שמנות והסכימו לרקוד על הבמה למילות הסלפי. אם רק נחרים את הפסטיגל נשוב אל מחוזות הנאורות והעומק המאפיינים את החברה הציונית היושבת בארץ הקודש. רק נסיר את נגע הרדידות היקר הזה ונחזור אל ערכי המולדת.
אבל בטלוויזיה שלנו מושיבים פוליטיקאי מצוי ליד גמדה, ומעניקים לכל אחד מהם 45 שניות לפרוס חזון לעתיד ומסרים לאומה.
והספרים בחנויות הספרים מסודרים לפי כמות הכסף שהשקיעה כל הוצאה בשיווקם הפיזי בחנות.
ומנהיגים יוצאים מבתיהם מאופרים, ומפזרים סיסמאות שניסחו יועצי תקשורת.
וילדים, יושבים אחרי שעות הלימודים בבית, ומנסים להיזכר מה היה הגורם השלישי לפרוץ מלחמת העצמאות ומה הייתה התוצאה הרביעית של השואה. וכדי שלא יישכחו את זה במבחן הם ממציאים קיצורים ושיטות כדי לא לפספס אף גורם או תוצאה מתוך הרשימה המוגדרת. וזה רציני ומעמיק ויסודי. רק שישבו בבית וישננו. שיזכרו בע"פ בדיוק מה המורה הכתיבה שצריך לכתוב במבחן. כל עוד שהם לומדים הם לפחות לא הולכים לפסטיגל או משהו. שם הם עשויים להיות רדודים.
רוב היום אנחנו במגרש החנייה. מחוץ לדיסנילנד, מחוץ לפסטיגל. משבחים ביהירות מופרכת את יציבות הסטטוס-קוו, את נאורות הדור. ולא מבחינים, עד כמה מחאת הפסטיגל פועלת נגדנו. מסיטה אותנו מהמאבקים האמיתיים, מרחיקה מהעיקר. מסמאת את עינינו מלראות עד כמה מתבוססים אנחנו במי אפסיים. כמה שהם רדודים, אנחנו טובעים בהם עד מעל הראש. צוללים למחוזות של אמיתות-כזב וערכים חלולים. מד העומק מראה לנו שאנחנו מתקדמים. אבל גם הוא מקולקל, מחכה כמונו לתיקון יסודי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה