עוד רודפת אותי התחושה האיומה, הפוצעת, שאי שם מתנהלת המסיבה אליה לא הוזמנתי. ואינה מרפה, אורבת בעלטה, אוחזת בחוזקה בקנה הנשימה, מנסרת את הלב לגריסי נייר צבעוניים.
שהיכנשהוא משיקים הלילה כוסות ומתחבקים, המוזיקה מלטפת אנשים נכונים, צעירים ומחייכים. אנשים שאינם רוצים להיות בשום מקום אחר. שמגשימים את הרגע, שניצחו את החיים. אוהבים ואהובים.
כן, זו מסיבה מהסוג הזה, אתם יודעים. שההזמנות אליה כמו כרטיס כניסה לגן עדן. כמו הודעה רשמית שהצלחתם, שצדקתם, שנבחרתם. שמצאתם את מה שחיפשתם כל החיים, והם מצדם המתינו שתגיעו לרגע הזה, למקום הזה. האורחים והחיים מברכים אתכם לשלום, מנגבים בנדיבות את שאריות חששכם שתתעוררו. אין חשש כזה הלילה. בחרתם נכון, ניווטתם היטב, הגעתם. אתם כל כך כאן, עכשיו ולתמיד. זו המסיבה שלכם אהובים. חיו את הרגע, האמינו כי אפשר, היו עצמכם ורקדו עד זריחה. היא כאן אתכם כל שעות היממה.
צלילי החגיגה אינם חודרים קירות בתים חשוכים. כמו נזהרים בשאריות האחרונות של כבוד הנזנחים. כמו אינם רוצים להעירם משנתם העמוקה, הדואבת. ולא ידעו כי כלל לא נרדמו הלילה, כמו בכל לילה אחר. כי לבם הדואג מספר להם אודות מסיבה המתרחשת אי שם בלעדיהם. קורא להם להישאר ערים. לא להירדם. לא להרפות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה