לשמיים המרהיבים הבוקר לא היה אכפת. עננים ורודים אדישים דיממו כתמי עונג על מרקם נוצתי אפרפר, התעלמו מנוכחותך. כמו שוכני הארץ, התמקדו גם הם בחזותם הכובשת, חוששים ממשב רוח זדוני שיבלגן הכל. כלל לא הבחינו ממרום התנשאותם בקנאה שצרבה בעיניך, בדומיה בה ניהלת באפלת הבוקר חיים חסרי שחר.
והנה כבר דמדומי ערב כתמתמים מתפזרים אט מעליך, נוטפי תוגת ערב, ספוג צינה וחושך. עוד יום נשר מלוח לבך, התקצר מנשימותך. ולשמיים המרהיבים, כמו שוכני הארץ, לא ממש אכפת. אינם מבחינים בך מבעד לעננים. אינם מחפשים לנחמך. מסרבים לפרש בהייתך המאוכזבת בשברי האור. זוהרם דהוי ונמס בידיך הריקות.
ונדמה בך לפעמים כי עוד חוששים הם ממשב רוח שיגיע. שיגיע ויבלגן הכל. כמו שחששת גם אתה פעם. כשעוד האמנת כי יבוא וישנה דבר מה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה