היא הביטה בו מודאגת וביקשה אכוונה. והוא חייך רחב וערמומי, רק חיוך נותר ממנו. הוא שאל לאן היא רוצה להגיע. היא לא יודעת. החיוך מתרחב. "אם כך, מה זה משנה באיזו דרך תלכי?".
ואנחנו, פספסנו בענק. והעתקנו את הציטוט למצגות ניהול שקידשו את היעדים ושיבחו את האסטרטגיה והיללו את הנתיבים הנכונים המובילים אנשים בודדים להסתחרר בתוך עצמם. ולא הבנו, לא רצינו להבין, מה מסתתר מאחורי החיוך.
בעולם שלנו המיקום מדוייק ומנוטר. כבר אי אפשר ללכת לאיבוד. כל סטייה מחייבת חישוב מסלול מחדש. הלוויינים חדים, מדוייקים. רק העצב מהיר מהם. הוא מוצא אותך ראשון, אוחז בכל נקודה. שיטת האיתור שלו מתקדמת: הוא אינו מרפה. לא מחפש, הוא איתך. לא עוקב, הוא מכתיב את הדרך. מעודדך אל המסלול הצפוי השכיח. לשם הולכים כל האומללים שיודעים לאן. חלקם יגלו זאת רק בסוף. מאוחר מדי.
לא. זו לא סיבה לחייך, ילדה. תקשיבי טוב למה שהוא אומר לך ותפסיקי לשאול. לכי לאיבוד. תפסיקי לחלום על בית. תפסיקי לבהות במראה ולרדוף אחרי הזמן. היעלמי.
ישנם מקומות שהשילוט אינו מוביל אליהם. קיומה של תכלית ברורה חוסמת את הגישה אליהם. קפיצת אמונה קלה תובילך לשם. בלי הנחיות ויעדים.
זה כנראה מה שמסתתר מאחורי החיוך. חשוב מכך. זה מה שמסביר את היעדרו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה