שכולה תכלת

בצניעותה כיסתה תנודת מאמינים משך אלפי בשנים. ורקומות בה תולדות אומה, אסופת סיפורי נרדפים ונספים שנתעטפו בה כבמוצא אחרון. והיו שלבשוה ביום חתונתם, ובימי חג, אישיים ומשפחתיים ולאומיים. ויש האוחזים בה כבסמל, ויש בהילה של קדושה. ואיש לא יחפוץ כי ידבק בה כתם, כי ייספג בה רבב. כי צבעיה נתנה ללאום, צדקתה מסרה לדרך, הילתה לקדושת האמונה.

אך כתפיהן החשופות לא תורשנה לגעת. לא תפגושנה את ענוות הבד. לא לכל אחד מותרת היא, לא לכל אחת. את רחבת התפילה חוצים חומות גבוהות של דת, גזע, מין ולאום. והחומות, עדות נשכחת למקדש, שחרב על שנאת חינם. והרחבה, עדות אילמת למצור שהוסר. לתקווה שנגוזה מקרב לקרב. ובתמונות ישנות ומצהיבות עוד רואים כאן נשים וגברים שהתפללו יחד. ואין זכר בתשלילים הישנים לשנאה היוקדת שתרבוץ בין האבנים.  

והיא, שבצניעותה כיסתה, שנרקמה חוטים דקים של תקוות וחלומות, כבר מוכה ומיואשת. צבעי המקור דהויים, בדיה בלויים. הכיצד התרחש שדווקא במקום הזה נקרעה חתיכות-חתיכות, פוזרו חלקיה בין אגפים ודעות. והיא שכולה תכלת נצבעה עתה בדם, מוטלת פצועה על האבן. מבכה את פרימת תפריה העדינים שחיברו בין אמת לצדק, בין אז לעכשיו, בין תקווה לדיכוי. תוהה איך במקום לכסות כתפיים חשפה את פנינו, גילתה איך בעיר שחוברה לה יחדיו מתרחב לו השסע, והיא שסימלה את היחד גויסה לשרת את הפחד. להבחין במקום לקרב. להכתיב במקום להקשיב. להוציא במקום לחבק.