התרגיל

שלובי ידיים, יורדים בדממה נחושה, ספק-רצים-ספק-מדלגים, נבלעים בחשכת מקלטים. ילדים קטנים ונערות עם צמות מתועדים בסרטוני הסברה ישנים מתפנים בסדר מופתי. הראשונים אוחזים בחוזקה בשמלת מורתם. חלקם מחייכים, כנראה בהוראת הבמאי. אם תישמע האזעקה מאוחר מדי, לא יספיקו לרדת אל המקלט ואז יידרשו להסתתר מתחת לשולחנות העץ בכיתה. חסינותם תגן מפני כל התקפה, כך נטען. כניסה מהירה תציל חיים. כך ביקשו לשכנע התמונות והססמאות שהוסרטו לפני ששים שנה. 

באותה התקופה בה גוייסו גם מיקי מאוס וחבריו להזהיר מפני האיום הקומוניסטי. כשעיתוני הרחוב עסקו בשאלה מתי תונחת הפצצה האטומית בלב מנהטן, ולא האם. ההמונים חישבו קיצם לאחור, סגרו תוכניות, הביטו מודאגים בשמיים, והולידו ילדים. הם גדלו במהירות באותן שנים, הילדים. מיהרו ללמוד את דרכי הגישה למקלט, את נהלי ההתפנות בהישמע אזעקות. בתקופה המטורפת ההיא, דווקא הסרטונים האלה נסכו בטחון. מעולם לא היו שולחנות עץ מרכזיים כל כך בתפיסת הבטחון של אומה.

והיום, נדמה כי לא הרבה השתנה. אזעקות רמות באמצע העיר מרגיעות אותנו. מקלטים נטושים מחזקים את החוסן הלאומי. חלוקת מסכות היא קרנבל של ממש. דווקא בעיצומו של דיון חובת הגיוס והתרומה, נדמה כי כולנו מגוייסים. מזמזים לעצמינו את שירת הסירנה, מגנים בעזות מצח על שלמות העורף. מריצים במוחינו נתיבי בריחה, נהלי התגוננות, חומות ברזל. 

כי ככל שיפחידו אותנו יותר, כך נרגע. ותרחישי האיום האלה מזרימים בנו שלוות שגרה ממוגנת-ממכרת. לא יושג בטחון אמיתי ללא מקלטים ואזעקות. גם אנו רוצים להסתתר תחת כנפי המורה, תחת מגן השולחן. זה בדיוק העניין. זו הפואנטה. זה בדיוק התרגיל.