ברובו היה שיערה כתום-מתכתי. אך לא כולו. שלוחות עמוקות של אפור שרטו פדחתה, ברמזים עבים של חוסר סדר ובלבול. שום רמז כזה לא הופיע במבטה המחייך, האוהד, עת פסעה בין המכוניות העומדות בצומת, שולחת כוס תחנונים לזגוגיות שומרות-מזגן. גם לעברי.
ברוב המקרים נותרים החלונות סגורים, שומרים על קרירות הרכב ויושביו. כבר יבשו עינינו מלראות נוודי-עיר פוקדי צמתים, כבר גמרנו אומר לשלח אותם לעבוד בעבור מחייתם, ולנתק עולם ממחייתנו. אם יכולנו, היינו אוספים אותם ואת כוסותיהם למקום אחר, מקום שבו דואגים לאנשים מהסוג הזה. כך, על פי רוב.
אך בשונה מרוב המקרים, הפעם נפתחו חלונות כולם, ואני בתוכם. משהו במבטה התמים, בסוודר המשובץ ההדוק הזה סביב מותניה. משהו בתחושה הבלתי נמנעת שזו יכולה הייתה להיות סבתא של מישהו, אולי שלי. ואם כך, היכן נכדה. קראו לו. ועד שיבוא, לא יזיק אם נסייע גם אנחנו בכמה שקלים.
כי לרוב אנו שופטים כלכלה במונחים של צמיחה ומסים, ושואלים בעיקר כמה זה יעלה לנו, וכיצד יושפעו חיינו מגזירות או תספורת. ומקטרים על גובה המשכורת ועל קנסות חנייה. וכמעט לעולם לא שואלים למה וכיצד, כיצד ייתכן שכך עומדת אישה כזו באמצע יום בין פקקי חנייה ואטמי רגישות. ובמקומות בהם נסגרו בפניה דלתות נפתחו כל החלונות, וגם אני.
והיא פסעה ליד חלוני ולא ראתה שגם אני. ואני המשכתי לנסוע כי לא חיכיתי שגם היא. וככה עשו הרוב. היא תחכה לשיירה הבאה, אני מניח, ומניח גם ארנקי בכיסי ומקפל שלוותי אל דש הבגד.
על פי רוב לא הייתי כותב על כך, גם לא מספר. גם אתם לא. אך אישה זקנה בודדה ניצחה הבוקר את הרוב. רוב שבע ומרוצה גם אחרי הגזירות והקיצוצים. בפעם הבאה שייצא לרחובות מוטב יחלוף גם בצמתים. אולי ייזכר שם כמה טוב לו, כמה חשוב לחשוב ולתת למי שאין לו. כי עם הרגישות והאכפתיות הזו אי אפשר לקנות במכולת. ובכלל, זה לא הכל בחיים. אבל אולי זה הרוב.
ברוב המקרים נותרים החלונות סגורים, שומרים על קרירות הרכב ויושביו. כבר יבשו עינינו מלראות נוודי-עיר פוקדי צמתים, כבר גמרנו אומר לשלח אותם לעבוד בעבור מחייתם, ולנתק עולם ממחייתנו. אם יכולנו, היינו אוספים אותם ואת כוסותיהם למקום אחר, מקום שבו דואגים לאנשים מהסוג הזה. כך, על פי רוב.
אך בשונה מרוב המקרים, הפעם נפתחו חלונות כולם, ואני בתוכם. משהו במבטה התמים, בסוודר המשובץ ההדוק הזה סביב מותניה. משהו בתחושה הבלתי נמנעת שזו יכולה הייתה להיות סבתא של מישהו, אולי שלי. ואם כך, היכן נכדה. קראו לו. ועד שיבוא, לא יזיק אם נסייע גם אנחנו בכמה שקלים.
כי לרוב אנו שופטים כלכלה במונחים של צמיחה ומסים, ושואלים בעיקר כמה זה יעלה לנו, וכיצד יושפעו חיינו מגזירות או תספורת. ומקטרים על גובה המשכורת ועל קנסות חנייה. וכמעט לעולם לא שואלים למה וכיצד, כיצד ייתכן שכך עומדת אישה כזו באמצע יום בין פקקי חנייה ואטמי רגישות. ובמקומות בהם נסגרו בפניה דלתות נפתחו כל החלונות, וגם אני.
והיא פסעה ליד חלוני ולא ראתה שגם אני. ואני המשכתי לנסוע כי לא חיכיתי שגם היא. וככה עשו הרוב. היא תחכה לשיירה הבאה, אני מניח, ומניח גם ארנקי בכיסי ומקפל שלוותי אל דש הבגד.
על פי רוב לא הייתי כותב על כך, גם לא מספר. גם אתם לא. אך אישה זקנה בודדה ניצחה הבוקר את הרוב. רוב שבע ומרוצה גם אחרי הגזירות והקיצוצים. בפעם הבאה שייצא לרחובות מוטב יחלוף גם בצמתים. אולי ייזכר שם כמה טוב לו, כמה חשוב לחשוב ולתת למי שאין לו. כי עם הרגישות והאכפתיות הזו אי אפשר לקנות במכולת. ובכלל, זה לא הכל בחיים. אבל אולי זה הרוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה