אני מפחדת, היא אמרה לי פעם. מפחדת שאבין יום אחד שפספסתי את החיים. שזה היה אצלי בידיים ולא עשיתי עם זה כלום. אני מקשיב לה ונעצב מבפנים. אולי כי לדעתי היא כבר פספסה ולא הבינה. אולי כי זה העצב העמוק והנוקב מכולם. זה שאין לו סוף.
כמו טרדת האדם הקטן בחנות ספרים אדירה המבין כי לא יספיק לו הזמן. כי לעולם לא יהיה בטוח שבחר את הספר הנכון, שהשקיע זמנו בתבונה, בפרק המתאים. ובמקום לבשם תאוותו במבחר הוא מתכווץ לאפסיות הבריאה הזמנית. וגם הוא הולך ומפחד, ונרעד מן המוות שהקדים את החיים.
"הנה באים ימי הקיץ המתוק, שטופי שמחה אנחנו מחכים", כתב חנוך לוין. "היספיק לנו הקיץ, היספיקו החיים?", שאל ומת. והותיר אותנו עם סכין הספק בלב חיוור. קפאונו השברירי לא מסביר פנים לימי הקיץ החולפים.
ואולי זו שעת הלילה המאוחרת. ואולי שעת החיים המוקדמת. ואולי פגישתן הלילית שמחייה סתירות של ניגודים. אור שנפרש בחסות החשכה. עייפות שאינה מאפשרת מנוח. ריקנות שמציפה שובע, וכלום שלא יספיק. כמו אדם שיצא ממיטתו והבין שפספס, שסיים את ספרו והפנים שטעה, שנדד עם הרוח וגלש אל מעבר לצוק. ובתוכו הוא יודע שלא מאוחר עדיין. ועתה נותר רק להאמין. להאמין ולסלוח. להתנחם ברגעים קטנים ובלתי חשובים ובלתי מורגשים של שקט.
זמן שנשאר
השבמחקואין רחמים
אין לי שום חרטות או תקוות לעצמי
זהו כל מה שיש