לא הייתי בטוח שהבהרתי את עצמי כמו שצריך, אז שלחתי לה סמס נוסף, ליתר בטחון. היא לא הגיבה. אחרי שעה שאלתי - "תגידי, קיבלת את ההודעה שלי?". "כן, קיבלתי", השיבה בקרירות, "והיא הייתה מיותרת". "מיותרת? למה?". "כי היית מאוד ברור כבר בפעם הראשונה. אתה תמיד ברור. לא הייתי זקוקה לעוד הבהרה. בזבוז זמן", היא השיבה, תוך שמשתדלת להפגין המשך עבודה רציפה ומיעוט קשר עין. באופן מפתיע, התמלאתי סיפוק ואי-סיפוק מהמסר שלה. בעיקר, הבנתי למה היא מתכוונת.
אולי יהיה נכון לסווג את מרבית האנשים לשני סוגים עקרוניים: הישירים והנחמדים. הישירים אומרים שעל לבם ברוב המקרים. הם סבורים כי הדבר הכי חשוב באמירת משפט היא בהירותו וחדותו, וכי תקשורת היא פלטפורמה של תוכן. אם לא הבינו אותך, חבל שדיברת. הסוג השני של האנשים הם הנחמדים, אלה שסבורים שמה שהכי חשוב זה הרושם, המעטפת והגוון. גם כשאומרים דברים קשים, הכי חשוב זה לעטוף אותם ברוך של נוצות. כי מה שהכי חשוב בתקשורת זה הזרימה והנעימות שלה, הם הערבים לשימורה ולהמשכה. רגע לפני שתעבור המחשבה הצפויה בראשכם, לפיה כל אחד מאיתנו הוא גם נחמד וגם ישיר ושזה בכלל תלוי בהקשר, בנסיבות ובעיתוי - חשבו פעם נוספת. ניתן גם ניתן לסווג כל אחד מאיתנו בקווים כלליים, ולו בסיוע של סדר העדיפויות הפנימי שלנו. רק שאלו את עצמם מה יותר חשוב לכם - הבהירות או הזהירות, החדות או הנחמדות. התשובה תוביל אתכם לקבוצה המתאימה.
מדוע התעכבתי כל כך על ההגדרה המיותרת הזו? בעיקר משום שהיא קריטית כדי לפתור הרבה בעיות שמתעוררות בחיינו. כמו כל דבר, גם זה מתחיל במשפחה. חשבו לעצמכם כמה מתחים, משברים, בעיות ולחצים ארעו במשפחה שלכם בתקופה האחרונה בגלל סוגיות פעוטות חשיבות. לעיתים, דווקא כשעוטפים קוצים בנייר צלופן, הדקירות נעשות עמוקות וכואבות יותר - וצורבות למשך זמן ארוך יותר. המרחב הפרטי הוא המקום הראשון לטעמי שבו צריך להיות ישירים ככל שניתן. כשהוריי האשימו אותי בעבר ש"בבית אני מרשה לעצמי להיות בוטה באופן שבו לעולם לא אותיר לעצמי בחוץ" מיהרתי לאשר את האבחנה. הרי הבית אמור בדיוק לספק לי את התפאורה והאווירה המתאימות כדי שארגיש בנוח לבטא בדיוק את אשר על ליבי. מי שהולך סחור-סחור מול קרוביו, וודאי שישקע בפיתולים עמוקים יותר מול המעסיק, החבר או עובר האורח. אני לא מטיף כאן להתעמר במשפחה, אלא לוודא שבין כל גינוני הנימוס והכבוד המסר המקורי שלנו עבר באופן בהיר. לא תאמינו כמה מתחים מיותרים מתנפצים בסופו של דבר, עד כי פגיעה מוחלטת ובלתי-הפיכה ביחסים, רק משום שלאורך זמן משפטים בהירים נבלעו ואוחסנו בכספות, ובמקומם הושתלו גינוני נימוס וחנופה.
וראו עד כמה הדבר נכון גם במרחב הציבורי. אדם בכיר ביותר, שעמד בראש המדינה שלנו, חשוד בעבירות חמורות של קבלת שוחד והפרת אמונים. ההאשמות קשורות למעטפות כסף, לתיווכים פסולים, קשרים בעייתיים עם קבלנים ועסקאות מפוקפקות. אין להם דבר וחצי דבר עם גלעד שליט, פגישות עם ראש המוסד, שיחות עם ראשי ממשלה אחרים. הדיון שצריך להתנהל הוא לא בפטפטת המיותרת של מר אולמרט, הנאבק על חפותו (ועל חייו כהגדרתו) תוך שמפזר לכל עבר סימנים מחשידים. הבעיה היא בנו, שעקבנו כל היום אחר דבריו ובלענו אותם בשקיקה - מבלי שהדבר ייראה לנו חריג. הרי התרגלנו שמה שחשוב זה לדבר, להגיד, להפיץ מילים - ופחות התוכן וההקשר. צריך להישמע חכם ולא להיות נבון, להקרין רושם ולא לבטא אמת. הריקנות המגוחכת של ממטרת המילים של מר אולמרט משפריצה על כולנו, ואנחנו רוקדים בגשם ומריעים על סיום עונת הבצורת הרכילותית. בסוף, נותרנו בסוף היום עם תחושת חשיבות גדולה, ומעט מאוד הישגים של ממש.
אחד השיעורים שהכי השפיעו עליי בחוויה האקדמית שלי היה בקורס שנקרא מבוא לאנתרופולוגיה. באחד השיעורים עסקנו ביחסים שהונהגו בחברות שבטיות פרימורדיאליות באיים רחוקים ונשכחים. אחד המאפיינים הבולטים של מרקם היחסים בחברות אלה הוא היעדר הגבולות והטאבוים. המשפחות נהנו מפתיחות בינאישית, מינית, חברתית - עד כדי חשש כבד מגלישה לגילוי עריות ומעשי פשיעה חמורים. אבל רגע לפני שאנחנו מביטים ביהירות לעבר אותם ילידים עירומים (עטויי חצאיות קש במקרה הטוב וחגורות קש במקרה הפחות טוב), כדאי להיזכר שהאנשים האלה היו בריאים בנפשם כמו שאנחנו כבר אף פעם לא נהיה, רק בגלל ששוחררו ממגבלות שלטבע בכלל אין עניין בהן. הגבלנו את עצמינו בסוגיות מסוימות עד לזרא, ואחר כך התלוננו שאנחנו חנוקים. ברור כיצד זה קרה לנו, היינו חייבים לייצר לעצמינו גבולות שישמרו עלינו, להבנות אמנה חברתית שתשמור עלינו חיים ותאפשר לנו להקים חברות מתקדמות, כלכלות מפותחות ויחסי גומלין חוצי גבולות. אבל אי אפשר שלא לתהות האם לא הגזמנו קצת, כשספר החוקים כבד יותר מספר החיים.
יש מילים שלא משנה כיצד משלבים אותן במשפט, הן תמיד נשמעות טוב: תחכום, עידון, הקשר, נסיבות. כל אלה עשויות בהחלט לשרת את האדם הנבון המבקש להתאים עצמו למצב נתון ולוודא כי הוא זוכה לחיבה ולקשב המתאימים למסרים שלו - לאורך זמן. אבל בל נתבלבל, אין תחליף למילים הטעונות הבאות: ישירות, כנות, תוכן, מהות. כשהאיזון לא מתיישב לנו בתודעה באופן טבעי, תמיד אעדיף את הבוטות על פני הנימוס. יש באמירה הזו קורטוב רציני של בטחון עצמי - אני סמוך ובטוח כי אם יבינו אותי לחלוטין, גם יעריכו ויכבדו. מעבר לכך, אם ההערכה כלפיי תבוסס על מסרים מקושטים ועל פופולאריות זולה ומזוייפת, אוותר על כך בחפץ לב. את קהות החושים יש לנצח בעזרת בהירות חשיבה ודיבור, ואת נינוחות האדישות כדי מדי פעם לנתץ בעזרת נחרצות השיח. לא מספיק להגיד שאני לא מסכים איתך אבל אקריב את חיי כדי שתוכל להשמיע את דעתך. יש להוסיף ולהגיד כי דעתך הכנה חשובה לי יותר ממצב הרוח שלי, מתפיסת עולמי. יש להגיד, חבר - כבד אותי בעזרת כנות, החמא לי בכנותך, סייע לי בישירותך. בשביל זה לא רק שווה למות, בשביל זה באמת כדאי לחיות.
אולי יהיה נכון לסווג את מרבית האנשים לשני סוגים עקרוניים: הישירים והנחמדים. הישירים אומרים שעל לבם ברוב המקרים. הם סבורים כי הדבר הכי חשוב באמירת משפט היא בהירותו וחדותו, וכי תקשורת היא פלטפורמה של תוכן. אם לא הבינו אותך, חבל שדיברת. הסוג השני של האנשים הם הנחמדים, אלה שסבורים שמה שהכי חשוב זה הרושם, המעטפת והגוון. גם כשאומרים דברים קשים, הכי חשוב זה לעטוף אותם ברוך של נוצות. כי מה שהכי חשוב בתקשורת זה הזרימה והנעימות שלה, הם הערבים לשימורה ולהמשכה. רגע לפני שתעבור המחשבה הצפויה בראשכם, לפיה כל אחד מאיתנו הוא גם נחמד וגם ישיר ושזה בכלל תלוי בהקשר, בנסיבות ובעיתוי - חשבו פעם נוספת. ניתן גם ניתן לסווג כל אחד מאיתנו בקווים כלליים, ולו בסיוע של סדר העדיפויות הפנימי שלנו. רק שאלו את עצמם מה יותר חשוב לכם - הבהירות או הזהירות, החדות או הנחמדות. התשובה תוביל אתכם לקבוצה המתאימה.
מדוע התעכבתי כל כך על ההגדרה המיותרת הזו? בעיקר משום שהיא קריטית כדי לפתור הרבה בעיות שמתעוררות בחיינו. כמו כל דבר, גם זה מתחיל במשפחה. חשבו לעצמכם כמה מתחים, משברים, בעיות ולחצים ארעו במשפחה שלכם בתקופה האחרונה בגלל סוגיות פעוטות חשיבות. לעיתים, דווקא כשעוטפים קוצים בנייר צלופן, הדקירות נעשות עמוקות וכואבות יותר - וצורבות למשך זמן ארוך יותר. המרחב הפרטי הוא המקום הראשון לטעמי שבו צריך להיות ישירים ככל שניתן. כשהוריי האשימו אותי בעבר ש"בבית אני מרשה לעצמי להיות בוטה באופן שבו לעולם לא אותיר לעצמי בחוץ" מיהרתי לאשר את האבחנה. הרי הבית אמור בדיוק לספק לי את התפאורה והאווירה המתאימות כדי שארגיש בנוח לבטא בדיוק את אשר על ליבי. מי שהולך סחור-סחור מול קרוביו, וודאי שישקע בפיתולים עמוקים יותר מול המעסיק, החבר או עובר האורח. אני לא מטיף כאן להתעמר במשפחה, אלא לוודא שבין כל גינוני הנימוס והכבוד המסר המקורי שלנו עבר באופן בהיר. לא תאמינו כמה מתחים מיותרים מתנפצים בסופו של דבר, עד כי פגיעה מוחלטת ובלתי-הפיכה ביחסים, רק משום שלאורך זמן משפטים בהירים נבלעו ואוחסנו בכספות, ובמקומם הושתלו גינוני נימוס וחנופה.
וראו עד כמה הדבר נכון גם במרחב הציבורי. אדם בכיר ביותר, שעמד בראש המדינה שלנו, חשוד בעבירות חמורות של קבלת שוחד והפרת אמונים. ההאשמות קשורות למעטפות כסף, לתיווכים פסולים, קשרים בעייתיים עם קבלנים ועסקאות מפוקפקות. אין להם דבר וחצי דבר עם גלעד שליט, פגישות עם ראש המוסד, שיחות עם ראשי ממשלה אחרים. הדיון שצריך להתנהל הוא לא בפטפטת המיותרת של מר אולמרט, הנאבק על חפותו (ועל חייו כהגדרתו) תוך שמפזר לכל עבר סימנים מחשידים. הבעיה היא בנו, שעקבנו כל היום אחר דבריו ובלענו אותם בשקיקה - מבלי שהדבר ייראה לנו חריג. הרי התרגלנו שמה שחשוב זה לדבר, להגיד, להפיץ מילים - ופחות התוכן וההקשר. צריך להישמע חכם ולא להיות נבון, להקרין רושם ולא לבטא אמת. הריקנות המגוחכת של ממטרת המילים של מר אולמרט משפריצה על כולנו, ואנחנו רוקדים בגשם ומריעים על סיום עונת הבצורת הרכילותית. בסוף, נותרנו בסוף היום עם תחושת חשיבות גדולה, ומעט מאוד הישגים של ממש.
אחד השיעורים שהכי השפיעו עליי בחוויה האקדמית שלי היה בקורס שנקרא מבוא לאנתרופולוגיה. באחד השיעורים עסקנו ביחסים שהונהגו בחברות שבטיות פרימורדיאליות באיים רחוקים ונשכחים. אחד המאפיינים הבולטים של מרקם היחסים בחברות אלה הוא היעדר הגבולות והטאבוים. המשפחות נהנו מפתיחות בינאישית, מינית, חברתית - עד כדי חשש כבד מגלישה לגילוי עריות ומעשי פשיעה חמורים. אבל רגע לפני שאנחנו מביטים ביהירות לעבר אותם ילידים עירומים (עטויי חצאיות קש במקרה הטוב וחגורות קש במקרה הפחות טוב), כדאי להיזכר שהאנשים האלה היו בריאים בנפשם כמו שאנחנו כבר אף פעם לא נהיה, רק בגלל ששוחררו ממגבלות שלטבע בכלל אין עניין בהן. הגבלנו את עצמינו בסוגיות מסוימות עד לזרא, ואחר כך התלוננו שאנחנו חנוקים. ברור כיצד זה קרה לנו, היינו חייבים לייצר לעצמינו גבולות שישמרו עלינו, להבנות אמנה חברתית שתשמור עלינו חיים ותאפשר לנו להקים חברות מתקדמות, כלכלות מפותחות ויחסי גומלין חוצי גבולות. אבל אי אפשר שלא לתהות האם לא הגזמנו קצת, כשספר החוקים כבד יותר מספר החיים.
יש מילים שלא משנה כיצד משלבים אותן במשפט, הן תמיד נשמעות טוב: תחכום, עידון, הקשר, נסיבות. כל אלה עשויות בהחלט לשרת את האדם הנבון המבקש להתאים עצמו למצב נתון ולוודא כי הוא זוכה לחיבה ולקשב המתאימים למסרים שלו - לאורך זמן. אבל בל נתבלבל, אין תחליף למילים הטעונות הבאות: ישירות, כנות, תוכן, מהות. כשהאיזון לא מתיישב לנו בתודעה באופן טבעי, תמיד אעדיף את הבוטות על פני הנימוס. יש באמירה הזו קורטוב רציני של בטחון עצמי - אני סמוך ובטוח כי אם יבינו אותי לחלוטין, גם יעריכו ויכבדו. מעבר לכך, אם ההערכה כלפיי תבוסס על מסרים מקושטים ועל פופולאריות זולה ומזוייפת, אוותר על כך בחפץ לב. את קהות החושים יש לנצח בעזרת בהירות חשיבה ודיבור, ואת נינוחות האדישות כדי מדי פעם לנתץ בעזרת נחרצות השיח. לא מספיק להגיד שאני לא מסכים איתך אבל אקריב את חיי כדי שתוכל להשמיע את דעתך. יש להוסיף ולהגיד כי דעתך הכנה חשובה לי יותר ממצב הרוח שלי, מתפיסת עולמי. יש להגיד, חבר - כבד אותי בעזרת כנות, החמא לי בכנותך, סייע לי בישירותך. בשביל זה לא רק שווה למות, בשביל זה באמת כדאי לחיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה