יש משהו בסרטים דוקומנטריים שמחזיר אותנו אל קרקע המציאות. כאילו מבקשים הם להזכיר לנו, שעם כל הכבוד לנפלאות הפרוזה וכשרון המשחק, אין סכין חדה ומושחזת יותר מהמציאות המתועדת כדי לפצוע לנו את הלב. אין סיפור אהבה שיכול להיכתב טוב יותר מאשר על ידי שגרת היומיום, ואין דילמה אנושית כואבת יותר שיכול להיות מבויימת בצורה אמינה יותר מאשר על ידי השחקנים עצמם, שבעצם גם כתבו את הטקסט והלבישו את עצמם, ובמקרה הטוב גם התאפרו.
התיעודים האלה, במידה שנעשים כהלכה, הם הדבר הכי רחוק ממציצנות מודרנית, חצופה מיסודה. הם קרן אור של השקפה שנותנת לנו הזדמנות של ממש להיות שם מרחוק ומקרוב עם אחרים ובעצם עם עצמינו. באחת הסצינות שראיתי עכשיו, יוצאת הסבתא, גיבורת הסרט, ממכונית ופוסעת כמה צעדים ברחוב. "את רואה?", אני אומר לאמא שלי, "זה הרחוב של סבתא שלנו. הנה הבית שלה שם מאחורה". ופתאום, זה גם הסרט שלי, הסיפור שלי. אני יושב בקהל אבל שותף אמיתי לחוויה, לתסריט.
כי בעצם, כשחושבים על זה, לחשוב על רעיון באופן עצמאי ולממש אותו זה קצת כמו לשחק באלוהים. זה לטעון שאנחנו יכולים להמציא חוויות, להמציא כללים חדשים למשחק ולחייב את כל השאר לשחק בסימולציה פרי הגותנו. זה אפילו יכול להישמע לרגע מעט מגוחך, הניסיון העיקש שלנו לייצר מציאות מדומה שתחליף את המטענים הצורמים והפועמים שכל אחד מאיתנו נושא בקרבו. מבט מחוץ לעולם שלנו יכול להאשים אותנו, שכל הסיפורים והמחזות שאנחנו מרבים לייצר ולצרוך אינן אלא בריחה - תחליף לשיחה הפשוטה, לשיתוף והחשיפה האישית. אנחנו נשמח להתרגש מהמילים שלך, אבל רצוי שיהיו אלה מומחזות על במה מתופארת. מתי פעם אחרונה הזלנו דמעה לפני שהאורות נכבו? מתי הרגשנו צביטה בלב בבית קפה בשיחה בארבע עיניים?
טענה צודקת תהיה שגם הסרט הדוקומנטרי אינו חושף אותנו למציאות כהווייתה. ואולם, הייתי רוצה להאמין שהיוצר הדוקומנטרי רואה עצמו כמי שנושא בתוכו חוש אחריות של אופטומטריסט - אדם שכל מלאכתו עלי אדמות היא לשפר את ראיית האחרים, תוך השארת מינימום טביעות אצבעות (במקרה האופטי - גם פיזיות) על העדשות השקופות. העריכה והבימוי לנצח ייצרו הטיות ופרשנויות, אבל הייתי מצפה כי אלה יתנקזו למינימום. שלא יהיה בהן כדי להפריע לאפקט המראה המאפשר לקרני אור לצאת מאיתנו, לפגוע במרקע הסרט, ולשוב אלינו חזרה - בחופשן אחר מקלט חם לרגשות שלנו.
אין מילים שיוכלו להוסיף ולהלל את הדוקומנטריות - המוסרטת, הכתובה. היא מפיצה בחיינו תזכורות חשובות ונעימות שערכן לא יסולא בפז. היא מאלצת אותנו להרים ראשינו מדפי הרעיונות האנושיים ומחזירה אותנו אל הטבע האנושי, אל המציאות הקיומית של כולנו. היא מחייה אותנו ומקרבת אותנו למה שחשוב באמת, למקור האמיתי היחיד של רגשות פנימיים. בכל אלה, היא שנייה רק לאהבת אמת. עד לבואה, נמשיך להמתין בסבלנות בסינמטק.
התיעודים האלה, במידה שנעשים כהלכה, הם הדבר הכי רחוק ממציצנות מודרנית, חצופה מיסודה. הם קרן אור של השקפה שנותנת לנו הזדמנות של ממש להיות שם מרחוק ומקרוב עם אחרים ובעצם עם עצמינו. באחת הסצינות שראיתי עכשיו, יוצאת הסבתא, גיבורת הסרט, ממכונית ופוסעת כמה צעדים ברחוב. "את רואה?", אני אומר לאמא שלי, "זה הרחוב של סבתא שלנו. הנה הבית שלה שם מאחורה". ופתאום, זה גם הסרט שלי, הסיפור שלי. אני יושב בקהל אבל שותף אמיתי לחוויה, לתסריט.
כי בעצם, כשחושבים על זה, לחשוב על רעיון באופן עצמאי ולממש אותו זה קצת כמו לשחק באלוהים. זה לטעון שאנחנו יכולים להמציא חוויות, להמציא כללים חדשים למשחק ולחייב את כל השאר לשחק בסימולציה פרי הגותנו. זה אפילו יכול להישמע לרגע מעט מגוחך, הניסיון העיקש שלנו לייצר מציאות מדומה שתחליף את המטענים הצורמים והפועמים שכל אחד מאיתנו נושא בקרבו. מבט מחוץ לעולם שלנו יכול להאשים אותנו, שכל הסיפורים והמחזות שאנחנו מרבים לייצר ולצרוך אינן אלא בריחה - תחליף לשיחה הפשוטה, לשיתוף והחשיפה האישית. אנחנו נשמח להתרגש מהמילים שלך, אבל רצוי שיהיו אלה מומחזות על במה מתופארת. מתי פעם אחרונה הזלנו דמעה לפני שהאורות נכבו? מתי הרגשנו צביטה בלב בבית קפה בשיחה בארבע עיניים?
טענה צודקת תהיה שגם הסרט הדוקומנטרי אינו חושף אותנו למציאות כהווייתה. ואולם, הייתי רוצה להאמין שהיוצר הדוקומנטרי רואה עצמו כמי שנושא בתוכו חוש אחריות של אופטומטריסט - אדם שכל מלאכתו עלי אדמות היא לשפר את ראיית האחרים, תוך השארת מינימום טביעות אצבעות (במקרה האופטי - גם פיזיות) על העדשות השקופות. העריכה והבימוי לנצח ייצרו הטיות ופרשנויות, אבל הייתי מצפה כי אלה יתנקזו למינימום. שלא יהיה בהן כדי להפריע לאפקט המראה המאפשר לקרני אור לצאת מאיתנו, לפגוע במרקע הסרט, ולשוב אלינו חזרה - בחופשן אחר מקלט חם לרגשות שלנו.
אין מילים שיוכלו להוסיף ולהלל את הדוקומנטריות - המוסרטת, הכתובה. היא מפיצה בחיינו תזכורות חשובות ונעימות שערכן לא יסולא בפז. היא מאלצת אותנו להרים ראשינו מדפי הרעיונות האנושיים ומחזירה אותנו אל הטבע האנושי, אל המציאות הקיומית של כולנו. היא מחייה אותנו ומקרבת אותנו למה שחשוב באמת, למקור האמיתי היחיד של רגשות פנימיים. בכל אלה, היא שנייה רק לאהבת אמת. עד לבואה, נמשיך להמתין בסבלנות בסינמטק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה