"הכל בעצם בעיני המתבונן", אנחנו מיטיבים לסכם בניחותא, ומרגישים עצמינו פטורים ממחשבה נוספת. כאילו מוסכם על כולם כי במשפט זה, קלישאתי ככל שיהיה, מותר להפסיק לדון ולהרהר ונכון לחזור אל שתיקה של נוחות ויישוב דעת. אבל בחינה מדוקדקת של מהות המשפט הזה מניבה מסקנות מטרידות - אם אמנם נשקפת המציאות רק דרך עיני המתבונן, אפשר כי נידונו כולנו לחיים של סטטיות דטרמיניסטית. לעולם לא נוכל לחוות שינויים ותהפוכות הרי גורל, שכן כל חוויותינו מועברות אלינו דרך מערכת שליטה, סינון, שידור ובקרה. המציאות יכולה להשתולל לה בחוץ, ואנחנו אפילו לא נדע. עיני המתבונן ישמרו עלינו ספונים בתוך התובנות והידיעות שלנו, בתוך המוכר והמובן.
אלא שלעיתים קרובות אנו נוטים לשכוח כי גם המתבונן אינו חסין מפני גלי המציאות. גם המתבונן, המאזין והמציץ משתנים ללא הרף, מגלים רבדים נוספים באישיותם שהיו חבויים ומודחקים, משנים ברצון או שלא-ברצון סדרי עדיפויות וערכים, השקפות עולם ודעות. המתבונן אינו קופא על שמריו והוא כל הזמן ממציא עצמו מחדש, מתבונן דרך אותן עיניים אבל בזוויות קצת אחרות, מתוך מטרות שונות, בתוך דחפים אחרים, לתוך מציאות דינאמית. באותו קצב שבו משתנה לה המציאות, כך משתנה לו המתבונן - והם מחליפים זהויות ומבטים בקצב מסחרר. בתוך ההמולה הזו, קשה אם כבר להבין כיצד מתקבלת רציפות. כיצד אנו מצליחים לשמר סטאטיות מספקת שתאפשר לנו לחבר את אירועי אמש עם קורות ההווה, ולהרכיב סיפור חיים מאסופת פרגמנטים של דמויות רבות ומגוונות הדרות בתוך גוף אחד.
בסדרת המדע הבדיוני היחידה שאי פעם ראיתי, "סליידרס", החזיקו גיבורי הסדרה בשאיפה אחת בלבד - הם רצו לחזור לעולם שלהם. בכל פרק הגיעו ליקומים מקבילים, נחשפו לתרבויות מוזרות אחרות, ובסוף ניצלו ברגע האחרון ודילגו את העולם הבא. באחד הפרקים מסמרי השיער הם הצליחו באופן אקראי נדיר לחזור הבייתה, אבל לא הצליחו לזהות אותו, כי גם הבית כבר השתנה. מבלי להבין את גודל טעותם, דילגו אל היקום הבא. המתבונן והמציאות משתנים באופן מקביל, מהיר וחולף. ייתכן כי לעולם לא ימצאו נקודת סנכרון מיטבית שתעמיד אותם זה מול זה בקו מבט ישר ובהיר. נקודת מפגש זו, בה מצוייה "האמת" האובייקטיבית ביותר, נדירה ונסתרת, ויש האומרים כי מעטים שיזכו לצאת את המערה ולהגיע אליה. מנגד, אפשר כי ביום מן הימים עוד נזכה לכך. ובטוח, שממש כמו ב"סליידרס", נגלה שנקודה זו נמצאת במקום שהוא עבורינו בית.
אלא שלעיתים קרובות אנו נוטים לשכוח כי גם המתבונן אינו חסין מפני גלי המציאות. גם המתבונן, המאזין והמציץ משתנים ללא הרף, מגלים רבדים נוספים באישיותם שהיו חבויים ומודחקים, משנים ברצון או שלא-ברצון סדרי עדיפויות וערכים, השקפות עולם ודעות. המתבונן אינו קופא על שמריו והוא כל הזמן ממציא עצמו מחדש, מתבונן דרך אותן עיניים אבל בזוויות קצת אחרות, מתוך מטרות שונות, בתוך דחפים אחרים, לתוך מציאות דינאמית. באותו קצב שבו משתנה לה המציאות, כך משתנה לו המתבונן - והם מחליפים זהויות ומבטים בקצב מסחרר. בתוך ההמולה הזו, קשה אם כבר להבין כיצד מתקבלת רציפות. כיצד אנו מצליחים לשמר סטאטיות מספקת שתאפשר לנו לחבר את אירועי אמש עם קורות ההווה, ולהרכיב סיפור חיים מאסופת פרגמנטים של דמויות רבות ומגוונות הדרות בתוך גוף אחד.
בסדרת המדע הבדיוני היחידה שאי פעם ראיתי, "סליידרס", החזיקו גיבורי הסדרה בשאיפה אחת בלבד - הם רצו לחזור לעולם שלהם. בכל פרק הגיעו ליקומים מקבילים, נחשפו לתרבויות מוזרות אחרות, ובסוף ניצלו ברגע האחרון ודילגו את העולם הבא. באחד הפרקים מסמרי השיער הם הצליחו באופן אקראי נדיר לחזור הבייתה, אבל לא הצליחו לזהות אותו, כי גם הבית כבר השתנה. מבלי להבין את גודל טעותם, דילגו אל היקום הבא. המתבונן והמציאות משתנים באופן מקביל, מהיר וחולף. ייתכן כי לעולם לא ימצאו נקודת סנכרון מיטבית שתעמיד אותם זה מול זה בקו מבט ישר ובהיר. נקודת מפגש זו, בה מצוייה "האמת" האובייקטיבית ביותר, נדירה ונסתרת, ויש האומרים כי מעטים שיזכו לצאת את המערה ולהגיע אליה. מנגד, אפשר כי ביום מן הימים עוד נזכה לכך. ובטוח, שממש כמו ב"סליידרס", נגלה שנקודה זו נמצאת במקום שהוא עבורינו בית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה