אולי לא היו הדברים מעולם

ספרו של אמנון דנקנר, "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" עוסק בסיפור התבגרות מיוחד במינו של נער ירושלמי בשנות החמישים. מעבר לחוויית הקריאה, אני מוצא עצמי לא אחת מהרהר באופן בו הסתיים הסיפור, כשהוא זורע תהיות רבות בנפש הקוראים. הנער התבגר וגדל, והוא חוזר לפגוש באנשים הקשישים שליוו אותו בילדותו, דמויות חביבות שהתוודענו אליהן לאורך כל הספר. ואולם, המפגש הנוסטלגי והמרגש הזה, הופך במהרה למאורע טעון ומתוח. מתברר, כי קרוביו של הילד מלאי טינה כלפיו, כעוסים מאוכזבים. הם חוו חוויה אחרת מכפי שתואר לנו. את הסיפורים שאנחנו קראנו הם זוכרים באופן שונה, ודמותו של הגיבור הראשי חרוטה בזכרונם בצבעים מתריסים, מכעיסים. לרגע עוברת המחשבה בראשינו כי שיחקו איתנו, כי הוליכו אותנו שולל. לאחר מספר שניות של בלבול, מתחיל להתחוור לנו התכסיס הספרותי. הלכנו בשבילי נרטיב מרכזי, אך אחד. שילמנו מחיר בעבור התבוננות אינטימית במציאות דרך ארובות עיניו של הגיבור הראשי. עתה, עלינו להתמודד עם ההיתכנות כי היו בסביבתנו אחרים שצפו בהתרחשויות מזווית אחרת. שאנו, או בעצם הגיבור, לא היחידים הרשאים לתאר את אשר התרחש.


אני נזכר בסיומת המעניינת הזו לסיפור בכל פעם שאני שומע את שירו של רמי קליינשטיין "ילד אחר": גם היום איני יודע הכל אודות אתמול.. ואם אני מתגעגע זה רק בגלל שאיני יודע. איני יודע הכל. יש לי תמונות למזכרת, ויש אנשים שאני זוכר.. אבל אולי בכלל היתה לי ילדות אחרת, ואולי הייתי ילד אחר...". הלחן הקליט שהצמיד קליינשטיין לשיר כמעט ומפספס את האימה בה נכתב. כל תמונה דהוייה החבוייה באלבום שלנו התיימרה להיות עוגן, הקושר את הזיכרון שלנו אל מזח המציאות. ואולם, החלפת זכרונות עם חברים ומכרים עשויה לשלוח את הספינה שלנו חזרה ללב ים הנרטיבים, ולהותיר אותנו שוב לבד, נטולי אופק של וודאות.


לפני כמה ימים נתקלתי בתיאור שכתב עבורי אדם אחר אודות תקופה ומאורעות בהן נכחתי. הנטייה הראשונה היא של הדחקה, הכחשה והתנערות. מאשימים את הזר בחוסר דיוק, בסובייקטיביות. כיצד ייתכן שראה את הדברים בצורה כה מעוותת? מדוע הוא משקר כך? מדוע לא כולם יכולים לראות את המציאות נכוחה ולהבין את רזיה. ואולם במבט שני, כשצלילי השיר באזניי, נפרצו חסמי כבודי. ואולי היו הדברים שונים מכפי שאני זוכר אותם? ואולי עת חרטתי אותם בנפשי הייתי כה מוטה עד כי לא הייתי נאמן לפרטים ולהקשרים? הייתה זו פתיחות של בגרות, של הכרה. כן, יש מציאות אחת בעולם, אנחנו לא עטופים ברלטיביזם ערפילי נצחי. אבל אפשר כי לעולם לא נצליח להיות משוכנעים שאנחנו על קרקע בלעדית של אמת, ובהעדרה כדאי שנקבל כמה שיותר תיאורי דרך.


לא רק קבלה והכרה, גם הוקרת תודה ושביעות רצון. אלה הן התגובות הראויות והנחוצות כלפי אדם שהואיל להדליק פנס נוסף של זכרון ברחובות החשוכים שבראשינו. לא רק משום שהוא מקרב אותנו לאמת, אלא בעיקר נוכח ההזדמנות שהוא מציע לנו לבדוק עד כמה אנחנו פתוחים לגרסאות אחרות, עד כמה אנחנו מוכנים ללמוד ולהשתפר, ועד כמה אנחנו בטוחים בטיב כוונתנו - שהוא עליון וראוי ונחוץ על פני כל גרסה ונרטיב.