ישבתי לתומי בבית קפה בבזל כדי לנסות ללמוד שם. יושבת מולי בחורה צעירה, ג'ינס וגופייה, מזמינה קפה וטוסט. לאחר כמה דקות חוברים אליה שני אנשים: בחור ובחורה.
מייד קלטתי שמדובר במישהו שאינני מחבב. התספורת שלו הייתה אופנתית ביותר, עבור רוקיסט בשנות השמונים, והחברה שלו שתקנית - תיירת.
מאמציו הכנים להסביר לבת הזוג שלו קצת על פשר הפגישה נכשלו מייד. ניסיוני לנתח את כשלי התקשורת ביניהם הביאוני למסקנה שהוא אינו יודע מילה אחת באנגלית. מעניין לגלות שיש לו הרכבי משפטים יצירתיים, אך נטולי אוצר מילים. זה נועד וחדשני.
שבתי להעמיק בלימודיי עד שהתחלתי לשמוע מילים וביטויים שרמזו שמדובר בשיחה הקשורה לעולם הבידור. לאחר כמה דקות החל לעלות השם "ירמי", והבנתי שמדובר במפיקה או באמרגנית שלו. היא הרבתה להקיד משפטים כמו "ירמי הרי ידוע בתור האומן שמופיע הכי טוב בארץ", "ירמי ידוע בתור אומן שמופיע טוב באנגלית". ובכל זאת, כשניסתה לנמק את האמירות האלה - משהו מהאמת נשפך קצת החוצה: "עובדה, כשאני מסתובבת בקהל בזמן ההופעות, אני שומעת הרבה אנשים שאומרים שלמרות שהכריחו אותם להגיע, דווקא הופתעו לטובה וממש לא רואים עליו שהוא בן חמישים", או "אין הופעת מחווה של הביטלס במועדון קטן ברחבי הארץ שירמי לא מופיע בה. זה בגלל האנגלית".
בהמשך השיחה, החלו השנים לדון באפשרות לשיתוף פעולה. ואז הבנתי מיהי אושיית התרבות היושבת לצידי. זהו דיג'יי יהל, שלפי תאוריו הוא אחד האנשים הכי עסוקים היום במדינה ובכלל (מופיע המון בחו"ל), כפי שאכן ניכר מהלוק והיכולות הבינלאומיות שלו. הם התחילו לדבר על מה יוכלו או לא יוכלו לעשות ביחד, ואיך בדיוק יתנהל שיתוף הפעולה ביניהם. הם הדגישו את הצורך שיהיה פה תהליך אומנותי עמוק, שיווצר חיבור של ממש בין הסגנונות, ושהם יצרו משהו חדש ואיכותי (או כמו שהיא אמרה - "שיצא באמת בן זונה בסוף").
אחרי התכנון הנלהב, הם פשוט החליטו לסגור כמה הופעות ביחד כבר בחודש הבא (מתי שצפוי להסתיים התהליך המכונן של היצירה האומנותית), ואולי בהמשך גם דיסק. אבל בינתיים, היא תשלח צלם. אל תדאגי, אני בבית, הוא מבטיח, סוס העבודה.
בסוף עוד כמה מילים כדי לשלב את התיירת, והוא מזמין אותה. לארג' מצידו. על הדרך גם ביקש שינקבו לו את הכרטיסייה של המקום שהוא שומר בארנק. הוא מושיט את האשראי למלצר, ואני כל כך מקנא בו - על שעומד לקבל ממנו בקרוב חתימה. חבל - אם רק היה לי אומץ לבקש, הייתי יודע בוודאות ששתיתי מספיק.
אני קם והולך, ומהרהר לעצמי. כמה שזה נורא. לא הסיטואציה הנלעגת והרדודה הזו. הרבה יותר גרוע. כמה נורא הוא, שזה לא הדבר הכי מביך שקרה לי היום. איך באמת יכול היה להסתיים יום שהתחיל בעדר נשים קשישות שפלש לחנות שהסתובבתי בה, וביקש להתלהב אחת-אחת מהמסרק המוזר שהונח ליד הקופה. "קוראים לזה אורגזמטרון", המוכרת מסבירה, והן מסמיקות. או שזה היה אדמומיות של מצוקה נשימתית. מסוג הדברים שגורמים לך להתלבט בין הזמנת אמבולנס או משטרה. מה שזה לא היה - זה גרם לי לצאת בבהלה.
אח.. תל אביב, תל אביב. כמה געגועים שאתה מזינה בי לירושלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה