ויש לפעמים, שאני לא זוכר. רגעים קסומים, ומנגינות, ונופים חד פעמיים, ושמות של סרטים, רגע אחרי שאני מצהיר שלעולם לא אשכח אותם. אבל כמה שאני מאמץ את הראש, ונובר בנחישות בתיקיות השקופות המסודרות על מדף המחשבות, אף רמז אינו עולה. לפעמים, אני פשוט לא זוכר.
אז בטעות, חשבתי עד עכשיו שיש בזה משהו רע. שזו תקלה גופנית שאני צריך לפתור או קצר מחשבתי שנחוץ לרפא. והטרדתי עצמי בטרדות מסוגים שונים שנעדו לחקור את מהות התופעה, והשלכותיה. ומיהר הראש להעמיס עצמו במשמעויות ארוכות טווח, בתרחישי הידרדרות, במדרונות תלולים אל תהומות הנשייה.
אבל דווקא עכשיו, בין ימים של זכרון ומחלוקות של עבר, מוצאת שכחתי נחמה. כי לשכוח, כך מתבהר לי עכשיו, זו חירות בלתי רגילה. לבחור בעצמך מה לזכור, ואיך ומתי. להגדיר בכוחות עצמך, בתוך חולשות גופך ומחשבתך, מה ראוי להיזכר, ומה נכון להזכיר, ומדוע. כי את השכחה שלי איש אינו מגנה. בהשוואה שאינני מקיים בין עבר להווה איש אינו מטיל ספק. לא פורסמו התנגדויות עזות על חוסר הדיוקים בפרטים שאינני מצליח להעלות. לא פרצו מחאות בעקבות מקרה המבחן שאיני מצליח להבחין בו עוד.
כמה כובל הוא הזכרון, ובפרט כשחורג הוא מגבולות הפרטי והופך ציבורי, כללי, עממי, המוני. כמו שלשלאות שמחברות אותך ברגליים אל העבר, ובידיים אל ספרי ההיסטוריה ובפה - השרשרת הכבדה ביותר - בפה אל יתר האסירים. ומעתה כל האסירים נדרשים לדקלם את אותו הזכרון, ולשנן את אותם הפרטים, ולדייק פן יענשו. כי הזכרון אינו מעלה - הוא התחייבות, ומי שחורג ממנה סופה שיפגע בדיוק, והדיוק חיוני כדי לשמור על השלמות, שהיא מטרת הכל. מדוע? איש כבר אינו זוכר.
ואני יושב בצד על זה, ולפעמים, רק לפעמים. שוכח. את שהייתי אמור להגיד, את שרציתי להגיד, את שעוד אומר. מתמכר לארעיות הבלתי מתוכננת הזו, התקף הטירוף הבלתי זכיר הזה. מציאות מדומה, ילדות נשכחת.
אז בטעות, חשבתי עד עכשיו שיש בזה משהו רע. שזו תקלה גופנית שאני צריך לפתור או קצר מחשבתי שנחוץ לרפא. והטרדתי עצמי בטרדות מסוגים שונים שנעדו לחקור את מהות התופעה, והשלכותיה. ומיהר הראש להעמיס עצמו במשמעויות ארוכות טווח, בתרחישי הידרדרות, במדרונות תלולים אל תהומות הנשייה.
אבל דווקא עכשיו, בין ימים של זכרון ומחלוקות של עבר, מוצאת שכחתי נחמה. כי לשכוח, כך מתבהר לי עכשיו, זו חירות בלתי רגילה. לבחור בעצמך מה לזכור, ואיך ומתי. להגדיר בכוחות עצמך, בתוך חולשות גופך ומחשבתך, מה ראוי להיזכר, ומה נכון להזכיר, ומדוע. כי את השכחה שלי איש אינו מגנה. בהשוואה שאינני מקיים בין עבר להווה איש אינו מטיל ספק. לא פורסמו התנגדויות עזות על חוסר הדיוקים בפרטים שאינני מצליח להעלות. לא פרצו מחאות בעקבות מקרה המבחן שאיני מצליח להבחין בו עוד.
כמה כובל הוא הזכרון, ובפרט כשחורג הוא מגבולות הפרטי והופך ציבורי, כללי, עממי, המוני. כמו שלשלאות שמחברות אותך ברגליים אל העבר, ובידיים אל ספרי ההיסטוריה ובפה - השרשרת הכבדה ביותר - בפה אל יתר האסירים. ומעתה כל האסירים נדרשים לדקלם את אותו הזכרון, ולשנן את אותם הפרטים, ולדייק פן יענשו. כי הזכרון אינו מעלה - הוא התחייבות, ומי שחורג ממנה סופה שיפגע בדיוק, והדיוק חיוני כדי לשמור על השלמות, שהיא מטרת הכל. מדוע? איש כבר אינו זוכר.
ואני יושב בצד על זה, ולפעמים, רק לפעמים. שוכח. את שהייתי אמור להגיד, את שרציתי להגיד, את שעוד אומר. מתמכר לארעיות הבלתי מתוכננת הזו, התקף הטירוף הבלתי זכיר הזה. מציאות מדומה, ילדות נשכחת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה