כל המילים שאינן קיימות במדע

כשחשבו המדענים לראשונה על האינרציה, בוודאי התלהבו מהתגלית המפתיעה. והיטיבו לתאר כיצד נעים החפצים בהתמדה נצחית, ונתונים במסלולים מתמשכים ומקובעים, מקיפים נטולי תנודות ושינויים מסות שמיימיות, מצויים לעד במצב תנועה, בהתקדמות קדימה, בחזרתיות מחושבת. אך לא היטיבו לעמוד על השעמום הטמון באינרציה. גם לא סיפרו על הסכנה המחלחלת אט אט בכל הקפה, מתגברת מסיבוב לסיבוב.

וודאי נרגש המדע לתאר את כוח הכבידה והמשיכה, ומצא בו את היסודות האיתנים המחברים את בני האנוש ואת חפציהם אל מרכז כדור הארץ. וככל שהעמיקו במאפייני הכבידה, גברה יכולתם לתאר את מגבלות הדילוג, חולשות הנסיקה ונחיתות המעוף. אך כמה שהעמיקו, מעולם לא הצליחו לדבר על כוח המשיכה בין בני אדם, על האנשים שהצליחו להתגבר ולרחף, על הכבידה שהנחיתה על גחונן נפשות שכשלו בשאיפת הרוח.

המדענים ידעו לבאר תכונות הוואקום. אך נמנעו מלהסביר כיצד דווקא בתוכו פורח הרשע.

התגאו בחוק שימור החומר, ושתקו בפני כאבה של דמעת אובדן.

ובכל חישוביהם, לא תמצאו רמז לדמיון אקראי, לכשפי פלאים, לזיקים מזוקקים של אהבה.

אלה כל המילים שאינן קיימות במדע. ויש שמשך חיים שלמים לא ייתקלו בהן כלל. 
כי באופן מדעי, מעולם לא הוכח שחיים אנחנו.
כי מרוב שחישבנו קיצנו לאחור, לא יצרנו מספיק התחלות,
שראשיתן תמיד במילים לא כתובות,
בשתיקות מרומזות, מבטים,
רגעים מדוייקים שמדענים לא יודעים למדוד.