כתוב בעיתון שיש עיר בסקנדינביה שהחליטו להזיז. ואין דרך מעודנת לספר זאת: הממשלה הודיעה לתושבים בוקר אחד לארוז חפציהם וללכת. הנימוק משעשע ואינו חשוב. כך הוחלט וכך יהיה. הצייתנות רבת רושם. מיהרו ונטשו בתיהם ונדדו מרחק כמה מאות מטרים משם, כאשר צוו. הקירות הילכו אחריהם, התמקמו בסמטאות חדשות. עצים רעננים נשתלו, משתרשים מאותה אדמה ונוסקים אל אותם השמיים.
ואתה? זוכר איך שיבחת פעם עיר זו או אחרת? והכרזת שאין כמותה בעולם ואחיותיה נחותות ממנה. ושקסמה ייחודי ונופיה מרניני לבב ואנשיה אדיבים וסודותיה נגלים. ושיתפת לכל מי שביקש (וגם לאחדים אחרים) את קורות מסעותיך ותיעודי חזיונותיך, ופיללת עוד בנוכחותך בה כי תשוב אל זרועותיה הסואנות.
האינך מבין עתה את טעותך הנפשעת? את כזביך העצמיים וחרפת אשליותיך? הרי ערים יכולות לזוז במחי החלטה. בתי קפה עשויים להסגר, שדרות להעקר מנתיבן. דרכים לא מוכרות יכולות לצוץ פתע, בתים לשנות מיקומם. הכיצד התרפקת על זכרון עיר וקסמי כרך? ואיך נפלת שבי בצלילים חולפים וניחוחות ארעיים.
נסע להיזכר שוב, חשוב היטב. מדוע ספגו חייך אושר בביקור ההוא? מה היה שם, ומי, ומתי וכיצד? וחשוב מכך, מי אתה היית אז? ומי היום?
ושאל עצמך, ביושר, מדוע העלמת כל זאת והעדפת לספר בשבחי העיר. ממה ברחת וממה פחדת כשהסברת ששם, רחוק, היה לך מעט יותר טוב.
ככסילים מדרגים אנו ערים דוממות ומבלבלים אותן ליצורים חיים. ומן החיים, מתעלמים. מן החיים מתעלמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה