החיוך שלה

בתי הקברות הצבאיים ממתינים כל השנה ליום אחד. היום היחיד בשנה בו מתמלאים שדות המוות בחיים, בו מתחלפת הדממה בתכונה רבה, בין כתובות האבן השותקות מתפזרים פנים, מילים.

רק דבר אחד נפקד ביום הזה, ואולי במפתיע. כמעט ואין בכי. הדמעות הרי נשפכות מדי יום ביומו, אינן זקוקות למועד מוגדר. חלקן, זולגות שנים ארוכות, וטרם התייבשו. וגם ביום הזה העצב נוכח, אבל אינו תובע בבוטות את מעמדו. הוא מהלך בשקט, ברוגע, מתבונן בנתיניו, בהשפעות קיומו.

האמא, שברגע נורא אחד הפך המקום הארור הזה לביתה השני, איננה בוכה כלל. היא מחייכת, ומחבקת, ומתעניינת. מבקשת לדעת מה שלום כל המשפחה, ממהרת לנשק כל חבר שהגיע, כל חברה. מסתכלת בהתלהבות בתמונות של הילדים, מגלגלת סיפורים ובדיחות וזכרונות עם כל מי שמבקש לשמוע, שהגיע למפגש המשפחתי הזה ביום הקבוע. היא מוקפת פרחים וסיפורים, ונלהבת מכל מפגש, מכל מבט.

היא מסתכלת כבר הרבה זמן על היום הזה בלוח השנה. למעשה, על בוקר. בהתחלה בחרדה, ואחר כך בחשש ולבסוף בהתרגשות. היא רוצה להפגש, להיזכר איתם, לצאת לרגע מהבדידות, להאחז בציפורניים בחריצים קטנים של אוויר בתוך כל זה. 

כשאתה מתהלך שם ורואה את החיוך הנלהב של האמהות האלה, אתה קופא.
חיוך שאינו מסגיר דבר, ועושה דרך אמיצה מהלב ודרך העיניים.
הן מרימות אל הידיים תינוקות של אחרים,
באהבה אצילית ששמורה רק להן.
ואתה,
בין השורות הארוכות,
לא מצליח להתאפק.
פתאום אתה קולט
בחיוך שלה
בדמעות שלך
את המחיר.