שתי נשים יושבות על ספסל ברחוב. לא צעירות ולא מבוגרות. אחת מדברת בהתלהבות עם העיניים. שואלת את השנייה: מבינה למה אני מתכוונת? השנייה שותקת שלא. לא רחוק יושבת נרגילה ומחזיקה באיש. גם הם לא הבינו. גם לא שמעו. בשעות האלה של סוף היום מעדיפים לשמוע פחות. מנסים גם לא להירטב, למרות שזרם הצינור קרוב. לא ברור פשר החיוך הנלווה לנקיון הזה, בפתח החנות. אבל הוא כנראה מדבק וזולג לאורך הרחוב, ומשוכפל ללא מגע בין קבצנים לתיירים לילדים, שהם תמיד החייכנים הגדולים ביותר ברגעים הקטנים. דווקא החייל בחופשה אינו מחייך, כשחולף ליד אדם זר חמוש בגיטרה על גבו. כל אחד נושא משהו על גבו, אומרים. גם השותקים, שאת מסריהם העבירו לך במבט החטוף ששגרו לעברך כשחצית דרכם. כאילו הבינו שזה אתה, החוט המקשר של הסיפור הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה