"היא שלי!", מצהירה כלפיי בחיוך.
"חמודה..", אני אומר לה, ומנסה לעורר מעט יחס, ללא הצלחה. "חמודה, אבל קצת אנטיפתית".
"האמת שבכלל לא", מבהירה. "פיונה מאוד חברותית בדרך כלל. גם לזרים. פשוט יש לה כאן המון גירויים".
הוא מחייך ומהנהן בראש. מרוצה מההגדרה החדשה. גם אתה סוג של פיונה.
אני נשען לאחור ומנסה להבין את התובנה הזו. בוהה בקירות המתקלפים, בשאריות קישוטי חגים שנותרו דבוקים על הקירות. שומע רחשי רכילות משולחנות סמוכים, קולות של בוקר שישי.
"הסיבה שאני אוהב את המקום הזה כל כך זה בגלל שיש בו אופי", אני מסביר לשנינו. אומר, וחושב על המקום הממוסחר והבנאלי בו אפגש עם ההורים בעוד כמה שעות. זה המרד שלי, בעצם. לשבת במקום כזה, לגור בשכונה כזו. לצאת למקומות גם אם אין חנייה. לא לבטל תכניות בגשם. לא להתלבש חם כשלא מתחשק. לא לתקן. לא להתפשר. למצוא את מה שהכי עושה לי סדר בתוך הבלגאן.
לא אנטיפת, גם לא לזרים. רק מכושף תחת כל הגירויים, כל הסיפורים. כמה צבע זורם בין השולחנות. נהרות הרפתקאה שסחפו אותי ממבצר בטוח. נשפכו אל העולם האמיתי והמסוכן. אין בחיים האלה משהו ששווה לרדוף אחריו פרט לסכנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה