"אתם יודעים מה המזל שלנו?", הוא שתק לעצמו. "המזל שלנו שהעולם לא יכול לדבר. שהאדמות שלו פצועות ואילמות והסלעים כבדים ומצולקים והעצים עייפים ומסתודדים עם ענפיהם והרוח. זה המזל הכי גדול שלנו".
"כי העולם לא היה מוותר לנו", המשיך במחשבותיו. "לא היה מוותר לאף אחד. היה בודק איך אנחנו מתעוררים בבוקר ואיך אנחנו נרדמים ומתי אנחנו מתעוררים. הוא היה פותח לנו את כל המגירות בארונות ומשחרר חלומות מאופסנים ומנער סדינים לבנים כדי למתוח מהם מפרשי הרפתקאות. ומקים זכרונות מקבורתם וציפיות ממשכבן ושאיפות מנשיפתן".
"הוא היה מתמלא בזעם", הניף קולו בדממה. "כשהיה רואה באילו חדרים חשוכים אנחנו מתקיימים ובאיזה צלחות צנועות אנחנו טועמים. באיזה צעדים זהירים אנחנו מסתערים ובאילו מילים עדינות אנחנו שרים. באיזו פחדנות מעיקה אנחנו רוקדים. היה בא ותולש בחימה נוראה את וילונות הבושה שתפרנו על הפתחים ומעלה אותם באש יצרים. היה טופח על גבינו ודוחק בנו מעבר לצוקי הפסגות. היה מטביע אותנו בנחלים העושים דרכם לים ושוטף אותנו בגשמי קיץ המקדימים זמנם. היה מנתץ את החומות ופותח שערים וקוטף עבורינו פיתויים מעץ הדעת. רק כדי שנברח מצל עצמינו ולא נביא לאחור".
אבל העולם, שותק. גם הוא. לבה סוערת לוחשת סוערת בהם תחת הקרקע. ממתינה להתפרץ ולברוא משהו חדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה