סופר פולני בשם סלאבומיר מרוז'ק דימה את העולם לדוכן תחפושות "המוקף בהמוני אדם המחפשים את העצמי שלהם". האפשרויות רבות מאוד, הגיוון לא ניתן להכלה מרוב עושרו. והאנשים, מתיימרים למצוא ובעצם ממשיכים לחפש. אפשר שגם מעצמם מסתירים את מטרתם האמיתית: לעולם לא למצוא. הם אינם חוששים להחליף תחפושות, אך מוטרדים עד בהלה לגלות שהמסיבה נגמרה.
כמו שאמר בלז פסקל: הציד הוא מבוקשם של האנשים, לא השלל. הארנבת לא תסייע לאף אחד, אבל הציד יסיח דעתינו ממחוזות מחשבה שאיש אינו מעוניין לפקוד.
וגם זיגמונט באומן קבע את קץ מושג האוטופיה: בחברה של ציידים סיום המרדף אינו מושך לב אלא מעורר אימה. ייחשב זה, כהגדרתו, כשלון אישי. אנו חולמים על הרפתקה שאין לה סוף. אנו לא רוצים לנוח בסוף יום עמל, אלא מתפללים שליום זה אין סוף, שלא נמצא עצמינו משקיפים ממרחק על הציידים האחרים שממשיכים בהתלהבות להתקדם מעבר לנקודה בה עצרנו.
ובינינו לבין עצמינו, כשאנו נמלטים מהצינה העזה הפוקדת את הרחובות בימי החורף ומתכנסים לתוך גופינו, מה אנחנו רואים? מה אנחנו מבקשים לראות? אשרי האדם המביט פנימה וחש נעימות ביתית המתירה לו להירדם ניחוח. אשרי האדם האמיץ הנכון לכונן שלום יציב עם עצמו. בעבור האחרים, בעבורינו, נוסיף להתבצר במאהל הארעי שהקמנו תחת הפוך המגונן ונאזין היטב. בל נפספס את תרועות קרן היער הנשמעות ממרחקים ונאחר להסתער. היכנשהוא, עוד מסע ציד יוצא לדרכו. לא החורף מקפיא אותנו. זו ההססנות נטולת התנועה שמדכאת את להבת יצרינו שוחרת הדרכים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה