סיכום שנה

כמו אחד, ששומע את כיוון הכלים של נגנים אחרים וחושב שהתחיל. ובעצם, עדיין מחכה שהקונצרט יתחיל.
או ההיא, שראתה את התמונה והתרגשה, ולא הבינה שתמונה ישנה, דהויה כמו התקוות שלה.
והם, שהגיעו יחד ועזבו לבד. ואחרים, לבד ולא הגיעו.
הוא, שחשב איך ולמה ומה, וכשהשלים את התכנון נגמר הזמן.
כמו הזמן, שהמתין לו לשווא, ולא שב.
כמו זה שהתחרה מול עצמו והפסיד. אפילו זה שפחד לנסות השיגו בסיבוב האחרון.
כמו ההיא שקפצה מהצוק כדי לגלות שום דבר.
והוא שנותר על ההר המושלג ונקבר תחת מפולת האשמה.
כמו הסוגייה העקרונית שהתבררה כבדיחה, והבדיחה שהזליגה דמעות, והדמעות שמיאנו לצאת. גם להן יש כבוד עצמי, לא ממהרות להיראות על לחיים אדישות.
כמו החורף שהגיע מאוחר מדי נטול שמחת אביב. התגעגע לילדים שריקדו יחפים בשמחת ממטריו. התבגרו מוקדם השנה, הותירו אותו סתווי וגלמוד.
כמוך וכמוני. כמוני וכמוך. והשתיקה שאינה רומזת דבר, קשורה בקצותיה לעצמה.
כך גם סיכום השנה שלי. ישנוני, אכזרי, נרגני. נבוך לסכם את הבזבוז. נאלם בחלל הפתוח, גם זעקותיו מיותרות.