"אני לא מבינה מדוע אתה ניצב במרכזו של החול הטובעני הזה, הרי אתה שוקע!", אמרה במבט כעוס שניסה להסתיר רגשי חמלתה. "לא בחרתי להיכנס לכאן, נקלעתי פנימה ועכשיו איני חפץ לצאת", השיב בחיוך שניסה להסתיר אדישותו.
"אם כך, איני יכולה לסייע לך", פסקה בתקיפות בלתי משכנעת. "כמדומני", השיב, "שאם איני מעוניין בסיוע, גם אינך יכולה לסייע לי. איש לא יכול".
דקות ארוכות הביטה בו בחשש בעודו שוקע.
"אם משוכנע אתה ברצונך לשקוע, מדוע לבשת בגדים כה מהודרים?", תהתה. "תחפושת שגרתית", הגיב בזריזות. "והכובעים? מדוע חבשת שלושה? הרשה לי לנחש! גם הם חלק מהתחפושת, מבטאים כל אחד את התפקיד השונה שאתה ממלא מדי יום!".
"לא", אמר ולראשונה צער ניכר בעיניו. "לא זו הסיבה. הכובעים הם כולם נגד השמש, מצילים עליי מפניה. השמש הבוגדנית, הבזבזנית. שבזריחתה הזוהרת מבטיחה לי עם שחר חמימות של יום, ובשקיעתה הפחדנית גוזלת מידיי עוד הזדמנות הצוללת איתה למעמקים. מאכזבת אותי מדי יום, מבזבזת רגעים קטנים, מאירה עיניים ואחרי נוטלת מתוכם ברק חיות. זה מפני תעתועיה המשכרים שאני נמלט, מהבטחותיה המרמות, מכאבי קרניה השלוחות. על כן חובש אני כובעים רבים כל כך, להתחמק מן האור שבשחר חיי בישר בי שירה ובערוב היום הותירני כוכב בודד נופל".
הקשיבה ולא השיבה. רק התקרבה בעיניים בורקות והצטרפה לצידו. עתה החלו לשקוע יחד, שני המטורפים. והחול טיפס אט ואחז בהם, מסייע להסתירם מן האור, להשיבם אל רחם אם הבריאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה