כשהאוטו מטפס בשביל בין עצי אורן ירוקים, ברדיו שיר ישן על דמעות בגשם. אתה תמיד בוחר את השירים העצובים היפים האלה, היא לוחשת. מחר צפוי לרדת גשם, אז אולי מחר.
השעות האלה צובעות את הדרכים המוכרות בצבעים חדשים. מרגשים, בגוונים עזים. אולי אני צריך לנשום יותר צבעים כאלה. לתת להם להתערבב. לקבוע איתם פגישה, רחוק. אולי מחר או משהו.
הוא משמיע שוב את השיר והיא שוב מתמוגגת. מחר יבוא הגשם. כמה הוא נחוץ כבר עכשיו.
מנסה ולא מצליח לסלוח. נושם ודבר לא קורה. ייתכן שטרם נבראתי. גם היום נעלם בקצות עצמו ונשכח. בקרוב לא יוותר הכוח לספר. אך מחר יבוא הגשם. אז אולי אז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה