כשאנשים מרגישים שזה לא מספיק, הם שולחים זרועות אל הקירות. נועצים ציפורניהם בעומק האבן הסלעית, מושכים עצמם מעלה. אל המרפסות שיצרו צוקי ההרים. כמו הזמן, אינם מרפים. כמו הים, אינם מפחדים. מגייסים שאריות כוחם כדי להתקרב לעננים, להרחיק את החושך. ממריאים בזיעת אפם, דוחפים קדימה. עד יפגשו ביעד הנכסף, עד ישאפו אוויר פסגות שאיפותיהם, ייכנסו בשערי הארץ הלא מובטחת.
כשאנשים מרגישים שזה יותר מדי, הם שולחים זרועות אל צידיהם. פורשים אצבעות בחלל החופשי, ומזנקים אל האין, אל הסודות השזורים בתהומות המדרון. כמו האכזבות, הם דוהרים. כמו התקוות, הם שותקים. מגייסים שאריות כוחם כדי להתקרב לעננים, להרחיק את החושך. ממריאים בזיעת אפם, דוחפים קדימה. עד יפלו בזרועות נסתרות, עד יובסו שדוני הלילה. ייצאו משערי בן-הנום.
ועד אז, סובבים אלה וגם אלה במעגלים, טבעות חנק מורכבות רסיסי משפטים שלא נאמרו, תפילות שנשמטו אל הקרקע, זכרונות שהתמרדו נגד מזימת גניזתם. בסחרור הזה אין איש נותן דעתו על אובדן הקרקע או החמצת השמיים. רק נופים שבים וחוזרים לאורכו ולרוחבו של השביל לשום מקום. מעליהם מרחפת תמיהתו התמה, איך הצליח לאבד דרכו כשלא ידע לאן מועדות פניו. איך מרוב שהיטיב לראות, נעלם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה