מישה טוביאנסקי הוכנס בכפייה למכונית והובל כפות למבנה שומם. כיתת יורים בת ששה חיילים מחטיבת הראל כיסתה את עיניו והמתינה לפקודה. כך יעשה לאיש שהעז לבגוד בערכי המולדת, אמרו בראשם. הם כיוונו הקנה לראשו וביצעו את גזר הדין. משוכנעים בצדקת דרכם, סבורים כי הצילו המולדת.
כמה קילומטרים משם, בתל אביב, הגיעו הידיעות על משפט השדה גם לסבי. לא הייתה לו כל זיקה אל הבוגד הנלוז, לא שמע עליו מעולם. אבל שם המשפחה, השם, כל כך דומה. מישהו עשוי להתבלבל, לקשר בטעות, חשב לעצמו. עוד יגידו שגם אנחנו. עוד יאשימו. במכולת, במספרה. מוטב שמדי פעם נשנה קצת את השם. נציג עצמינו בכינוי, אולי "בן דוד". זה נשמע תנכ"י, משיחי. אין בוגדים מבני המלך. איש לא יעשה טעות. מוטב כך.
בבית סבתי תמיד היו מונחים על הרצפה שטיחים גדולים. והבית היה נקי ומצוחצח, וכל חפץ הונח במקומו. קדושת השקט שהדהדה בין הקירות הלבנים ספגה סודות אינספור, שיחות שאין לנהל. אותן, כמו את האבק, הותירו תחת השטיח. אולי יבואו שכנים שאין צורך לשתפם. ובכלל, אולי את עצמינו לא נשתף. מוטב כך.
והיום, כשאני מהרהר באנשים היקרים האלה שכמעט ולא הכרתי, אני בעיקר כועס ומרחם. כמה חשש זרעו קולות "האחרים". כמה מאמץ הושקע במה שיגידו, במה שיחשבו. כה מאיים הייתה המחשבה, עד שהצדיקה את כליאת המחשבות והיצרים, שיתקה את הרוח. גם את השם שינתה, קטפה את הזהות. הוצבה סקרנות השכנים מעל טובת הנפש, בריאותה ושלמותה.
טוביאנסקי הלך מהר, תוך שניות נקברה גופתו. אחרים הוסיפו להלך בינינו שנים ארוכות, ועודם הולכים. מנהלים נגד עצמם משפטי שדה, ממלאים תפקיד תובע ונאשם יחד. ברשותכם, מכובדיי, אני מבקש לצאת את בית המשפט. לזעוק התנגדות שתהדהד את זכרכם. שתתן תקווה לצדק, שאינו תלוי בזולתנו.
כמה קילומטרים משם, בתל אביב, הגיעו הידיעות על משפט השדה גם לסבי. לא הייתה לו כל זיקה אל הבוגד הנלוז, לא שמע עליו מעולם. אבל שם המשפחה, השם, כל כך דומה. מישהו עשוי להתבלבל, לקשר בטעות, חשב לעצמו. עוד יגידו שגם אנחנו. עוד יאשימו. במכולת, במספרה. מוטב שמדי פעם נשנה קצת את השם. נציג עצמינו בכינוי, אולי "בן דוד". זה נשמע תנכ"י, משיחי. אין בוגדים מבני המלך. איש לא יעשה טעות. מוטב כך.
בבית סבתי תמיד היו מונחים על הרצפה שטיחים גדולים. והבית היה נקי ומצוחצח, וכל חפץ הונח במקומו. קדושת השקט שהדהדה בין הקירות הלבנים ספגה סודות אינספור, שיחות שאין לנהל. אותן, כמו את האבק, הותירו תחת השטיח. אולי יבואו שכנים שאין צורך לשתפם. ובכלל, אולי את עצמינו לא נשתף. מוטב כך.
והיום, כשאני מהרהר באנשים היקרים האלה שכמעט ולא הכרתי, אני בעיקר כועס ומרחם. כמה חשש זרעו קולות "האחרים". כמה מאמץ הושקע במה שיגידו, במה שיחשבו. כה מאיים הייתה המחשבה, עד שהצדיקה את כליאת המחשבות והיצרים, שיתקה את הרוח. גם את השם שינתה, קטפה את הזהות. הוצבה סקרנות השכנים מעל טובת הנפש, בריאותה ושלמותה.
טוביאנסקי הלך מהר, תוך שניות נקברה גופתו. אחרים הוסיפו להלך בינינו שנים ארוכות, ועודם הולכים. מנהלים נגד עצמם משפטי שדה, ממלאים תפקיד תובע ונאשם יחד. ברשותכם, מכובדיי, אני מבקש לצאת את בית המשפט. לזעוק התנגדות שתהדהד את זכרכם. שתתן תקווה לצדק, שאינו תלוי בזולתנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה