בממלכת המובן מאיליו

בממלכת המובן מאיליו אין כל חדש הלילה. רוחות דהויות מהלכות בסהרורים, אישוניהן הלבנים נוטפי אדישות. הבריות מרחפים עלי קרקע, אינם דורשים בשלום זולתם, מנוכרים למכריהם, ומאסו גם בשלום עצמם. כל הנאמר כבר נכתב, כל עץ כבר ניטע, כבר נכרת. כל סיפור כבר הגיע לסיומו הידוע מראש. שעוני קיר ישנים מתקתקים כקוצבי לב, תחליפים מכאניים לפעימות שחרשו. הרחובות מוצפים בודדים, שאינם מוצאים את ביתם, וכבר הפסיקו לחפש. מותשים נשפכים הם למצולות, נאבדים בזרמים לא להם, נודדים לחופים לא מוכרים, ואין מציל. ואם יבוא באחד הימים זר מארץ ניכר, ויתעניין מה חדש, או אז יושב לו בדממה כי אין עניין, ואין חדש, ומוטב כי לא ישאל, כי אין עונים, כי אין אונים.

ואני? לא בהם. יש לי שמש, וחורשה, ודרך. שנבראים לפניי מדי מבט, כבעת הולדת. ורגעים אינספור, שזורים בדמי ימיי. אליהם חוברים גם רגעי הפז שלכם, שהשקעתם בחסדיכם במילים אלה. כמנחות שהגשתם בשער ממלכתי. ולעולם לא יהיה בהם ולו שמץ מובן מאיליו.