ריח חזק של גשם האוחז ברגבי אדמה חומים ולחים. מתפזר ברוחות צוננות מעל גבעה נישאת, ירוקה ומדורגת, משתפכת אל קו אופק, אל מישור ואגם. רחוק, עם קצת מאמץ, אפשר לזהות בקתה קטנה עשויה לבנים חשופות. מוקפת חורשת אלונים, המסוככים על יושביה. ובינה לגבעה מרבד פורח ומוריק, צלליות חרושות, עוצמות כמוסות של טבע, של חיי נטיעה, של רוח האדם החופשי. ומעל נמתחים מפרשי רקיע אפרפרים, בתוכם ערסלי עננות, עבים בקווים דקים, מציירים דמויות למיטבי דמיון. והעמק פרוס לנגד עיניים בורקות, מזמין להתבשם בניחוחות ערפיליים, למלא חללינו בתקוות טהורות. זהו טעם הבריאה שמציף את הפה, זו חדוות נעורים שזוהרת בעיניים, רגשי ילדות שפועמים בחזה, מרפים את לחצי השרירים, קוברים דאגות נוקבות תחת תמימות נוגה של ערב בחיק העולם. פשטות שכזו.
אי אפשר לכתוב שירים בתל אביב.
אי אפשר לכתוב שירים בתל אביב.
שלומי,
השבמחקאין זה עניין של גיאוגרפיה, אלא צלילות המבט, טוהר הנפש ובהירות המחשבה. והתום.
מעטים ניחנו בכל אלה כמותך.