מחר - מחר אולי לא נהיה כאן בכלל. אולי נתגורר כולנו בפלנטות רחוקות
ונופי המדבר הצחיח יתחלפו באוקיינוס כוכבים דהויים. ואולי, כל זה יקרה רק בעתיד
הרחוק-מאוד (כלומר, מחרתיים), ובינתיים מחר עוד נהיה כאן, סמוך לאיפה שאנחנו היום.
אלא שזה כבר לא יהיה כאן יותר. קצב השינוי המסחרר שאנחנו חיים בו יהפוך את הכאן
לשם, כך שבלי שנהגר למושבה אחרת נמצא את עצמינו במקום אחר עם חוקים שונים. אומרים
שכבר לא נחיה במדינות, שהמסגרת המיושנת הזו לא יכולה לעמוד בפני שאיפות הזהות החדשות.
שרוח האדם תכרסם בהררי המתכת, שים המידע ישטוף את ערימות החוקים. אומרים שנראה
אחרת, שנתלבש אחרת. לא נצטרך לאכול, וגם לא לישון. גם לא נצטרך באופן כללי. יהיה
מי שיהיה צריך בשבילנו, ולנו רק יהיה מותר. ומרוב שיותירו לנו, לא נסתפק לעולם.
ומרוב הרוב, נהיה למיעוט. ולא יהיו גבולות – לא בין מדינות ולא בין אנשים – ונגשים
חלומנו להתאחד במקבץ אנושי אחד, תחת שמיים מאפירים, על פני קרקע משתעלת, והחיים
המורכבים האלה יהיו פשוטים להחריד. ולמרות הגידול במשאבים, בעצם נתקיים מפחות, עד
שבעצמינו נתקיים פחות ופחות, עד שנהפוך לרעיון מופשט של עצמינו. ונמשיך למצות את
ייעודנו דרך שלט קטן, שספק אם ראוי להימצא מחוץ לגופנו, ונעביר את הזמן כראות העין,
ונכריע גם על קצו. גן העדן המפוקפק הזה הוא לא חלום רחוק, כי אם מעבר לפינה,
והכביש חד סטרי, ואין פנייה אחרת. והסוף של זה כבר התחיל, ואם לא עוד היום – אז לבטח
מחר.
אבל בינתיים, הבוקר, חזרתי לכמה שעות לעיר ההיא. זו שחייתי בה,
שחוויתי בה. והמחשבות היו נוקבות ונחושות מבעבר. הנה בית הקפה הקטן הזה של הפגישה
הראשונה. ממש ממול לספסל ההמתנה. הנה סמטת החרטות. הנה מסעדת המבטים. שם היה החיוך
הזה, שבוע לפני הדמעות. במדרגות ההן טיפסתי, רק בשביל ליפול עמוק מדי. זו החורשה
שאיבדתי בה את דרכי. זוהי הדירה שמצאתי. זוהי הכיכר שהחזירה אותי לנקודת ההתחלה. בפינה
הזו החל המשפט שחבל שנאמר, ובפינה הבאה כבר הגיחה ההתנצלות לעזרתו. בכוסות האלה
נמזגו ציפיותיי, ובצלחות שלצידן נחתכו אכזבותיי לפרוסות דקות. בכבישים האלה עברתי
כל כך הרבה תחנות. כשעברתי דרכם הם עברו בדרכי, ושילחו אותי בסוף לנדוד למחוזות
אחרים. אז, וגם הבוקר.
מחר הוא כבר לא כינוי זמן. הוא רעיון, חזון. אבל אני כבר מתגעגע להיום
בבוקר. שהחיה לי את שלשום.
אין שום דבר וירטואלי בזכרונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה