למקרה חירום

"באיזו שפה אנחנו נדבר?", אני מתעניין בחצי חשש. "בעקרון באנגלית", היא משיבה תוך התבוננות עמוקה ותמוהה בפנקס הריק שלה, "ככה זה בדרך כלל". חבל שלא התכוננתי מספיק בבית, אני חושב. הרי הנקודות שלי בעברית, ואני כבר מדמיין איך כל צירופי המילים האלה מתנפצים לעיסה חבוטה של מבטא. "יהיה מתרגם?", אני מחפש אור. "לא היום", היא מציפה את החושך. אני שב ובוהה בסוגיות. תוהה כיצד הייתה משפיעה הכנה טובה יותר (פאסט פרפקט) על מצבי העגום (פרסנט סימפל). אנחנו כבר באיחור קל, ולשם שינוי לא מפריעות לי דקות ההכנה שנוספו. זה לא שהוא או אני נורא חשובים, אבל לסיטואציה חוקים משלה. אני עוד עלול לחשוב שאני יכול להיות מצחיק גם באנגלית, וזה עוד יסתיים בהחזרת שגרירים.

"הא, וכמעט שכחתי", היא מפתיעה, "אתה צריך להיות מאוד עירני לנושא התשורות". "תשורות?", אני קובל, "הרי לא אמרתם לי שום דבר לגבי זה. "כן, לא אמרנו כי אין תכנון כזה כרגע", היא מכינה אליבי. "אבל צריך להיערך לכל אפשרות. הם עשויים להפתיע". אני עובר לרמת דריכות ב'. "מה זה אומר להפתיע?". "הם יכולים פתאום לשלוף תשורה, שי צנוע כזה". "ואז מה לעזאזל אני אמור לעשות?", אני מוריד את הכפפות בשביל להיזכר שהידיים שלי רועדות. "הא, אל תדאג בכלל", היא מעצבנת, "בשביל זה הכנו תשורת-חירום". עכשיו אני כבר משוכנע שהיא עובדת עליי, ובזמן הכי לא מתאים. "תשורת חירום? מה זה אומר?". "אנחנו תמיד מכינים את זה, על כל צרה שלא תבוא. זה סוג של מתנה סמלית כזו, מגנים עם הסמל שלנו או משהו כזה, שאפשר לשלוף במקרה שהאורח מגיש מתנה בסוף הפגישה". כמה שזה מתוחכם - ככה זה טפשי. "ואיפה אני מוצא את תשורת החירום הזו?", עושה עצמי מתעניין. "הא, החבאנו אותה מתחת לשולחן, כדי שאף אחד לא ישים לב אליה. אתה לא צריך להתייחס אליה בכלל. תזכור - אל תשלוף ראשון. חכה לראות אם הוא שולף". אני משנן את ההנחיות שוב ושוב. איך בכלל אומרים על לא דבר באנגלית?

אני לא מסיר ממנו את המבט לרגע. בוחן כל מצמוץ, כל עווית שיש בה כדי לבטא כוונה או תכנון מזימה. המילים שלו חולפות לידי וזוכות להתעלמות מעליבה, בעוד שכל כוח הריכוז שלי מופנה לעבר הידיים, הכתפיים, ומה שביניהם. אני מסתכל גם על האנשים הנוספים בחדר שיושבים לצידו, מנסה לאתר רמיזה קלה-שבקלות לקריצה או איתות שיגרום לשליפה מהירה. במקביל, אני שולח את הרגל שלי לטיול הרפתקני מתחת לשולחן בניסיון לגשש אחר השקית, שמיקום הטמנתה טרם התגלה. פעימות הלב גוברות ואני חש בתוך קרב מוחות מתוח, מי שמסיר מבט ראשון עשוי לאבד את ראשו. למשך מספר שניות הוא מביט בי במבט מוזר ואני משוכנע שזה עומד לקרות, אני מתרגש עד כדי צרחה, רגע לפני שאני מבין שהגיע תורי לדבר. הוקצו לי עשר דקות, ואחרי שש הרגשתי שברברתי די והותר. ממילא הרי הדיבור כאן הפך למשני, תוספת מיותרת למשחק האקשן האמיתי. הוא בטח חש קצת לא בנוח שאני מסרב להסיר ממנו את המבט בזמן שאני מדבר. הנקודות שהכנתי נשכחו מזמן, ואני מתעלם מהסבירות הגבוהה שרק חלק מהמילים שיוצאות לי מהפה הן באמת באנגלית. שיסתדר, המנוול הזה, זו אשמתו שהכניס את שנינו לדו-קרב הזה.

אחרי דקות ארוכות הרגל שלי נתקלת במגע נעים ומרשרש, ומתבססת בקרקע. מצאתי את האבידה. אני רוקע בקול רם מדי על הרצפה ובאותו רגע הוא נעמד. אני מפסיק לנשום, ונעמד אחריו. הפגישה הסתיימה. זה עכשיו או לעולם לא. הגוף שלי מתוח לחלוטין וסחרחורת קלה אוחזת בי. העיניים נמתחות עד מעל הריסים ואני רוכן לעברו בזוויות מפתיעות. לחיצת היד קרה וקצרה. הוא הולך צעד אחורנית ופונה לעבר הדלת, ואני אחריו כמתנקש מבוהל. הוא מתקדם לעבר היציאה, ואני כבר שומע תרועת נצחון חרישית כשלפתע הוא נעצר וקופא במקומו. אני מאתר שוב את השקית בזווית העין. הוא מושיט יד ארוכה אל הכיס והזמן הופך איטי ואפור יותר. היד נמצאת זמן רב מדי בפנים, חופרת עצמה לדעת, ויוצאת אחרי שניות נמתחות עם סיגריה לבנה. הוא מדליק אותה במיומנות של שחקן פוקר ויוצא בצעדים קלים. אני נשאר לעמוד עוד כמה שניות, ואחריהן צונח תשוש ומתנשף על הכסא שמאחוריי.

"קמצן...".