"הכתר האריך ימים אחרי הראש. היד הפסידה לכפפה. נעל ימין ניצחה את הרגל. באשר לי - אני חיה - נא לראות. נמשכת תחרותי עם השמלה. ואיזו עקשנות יש לה! ואיך רוצה היא אחרי לשרוד!"
ויסלבה שימברוסקה / "מוזיאון"
יש לי חולשה שאינני מרבה לדבר עליה. הסיבה לכך כי מדובר בנטייה אלימה, מסוכנת, השוברת במידה רבה את תדמיתי המאופקת והשקטה. גיליתי חולשה זו לפני מספר שנים בעודי מסייר במוזיאון לארצות המקרא בקריית המוזיאונים בירושלים. בעת מעבר ממוצג אחד למשנהו, התחוורה לי אמת גדולה, הארה של ממש, שכאילו הכתה בתודעתי והפכה אותי לנביא, הנדרש למהר ולבשרה בפני כל העם והעדה. מבלי להאריך במילים יתר על המידה מוטב שפשוט אומר זה בקצרה - אני שונא כדים. שונא עד כדי תיאוב. תיאוב עד כדי ניפוץ וריסוק, עד כדי חילול וביתור. איני יכול לסבול את עמידת החרס המתנשאת שלהם, ראוותנותם המתחנחנת, סדיקותם המתעתעת. אם היה הדבר תלוי בי (ואוי להם לכדים אם יבוא היום הזה), אנחה מיד על ניתוץ כל הכדים, רסיסי החרסים, שאריות הקעריות ויתר כלי הסעודה והמשקה שעוד נותרו ניצבים תחת ריבועי זכוכית מוארים בטובי המוזיאונים בעולם. יתרה מזאת, סביר כי לא אתאפק, ואכלול בצו שאפרסם הוראה מיוחדת לנפץ את הכדים על ראשיהם של אלה מאוצרי התערוכות שהנחו להכניס אותם מלכתחילה. אעמידם בכיכר העיר לטקס התנפצות כפול - של מיצגיהם ושל יומרנותם, על שהעזו לרמות אותנו במשך שנים ולגרום לנו להאמין שכד קטן הוא דבר גדול, ושראוי לראות בו - בו ממש - נצר לשושלת היסטוריה ארוכה ומפותחת. אין בעולם אנשים קטנים, רק כדים קטנים, שאין בהם בעיניי ולו במעט כדי להאיר בפנינו עולמות ותרבויות שנשתכחו מהכרותנו את הקיום.
כי מה הם הכדים אם לא תוצרי לוואי של סעודות נשכחות? מיכלים פרימיטיביים לאכסון נוזלים ואוצרות, שבאופן אירוני נשתמרו דווקא הם, הנחותים שבין הכלים, ועתה מתיימרים לסמל באפסיותם פאר יצירה שכבר נבזז, נשחק ונעלם. הדבר דומה לשאריות חומה חיצונית ובלתי קדושה בעליל, הזוכה לתהילת עולם משום ששרדה, ועתה נתפסת היא לפרקים בבלבול כנצר לקודשי קודשים שכבר נמחו מזמן ונעלמו בין אדי הזמן והשכחה. כאשר אנו פוקדים את בית הנכות (מוזיאון, לאלה מכם שטרם התפסכמטרו), אנו רוצים לפגוש באנשים, דמויות ודיוקנאות, לחזות בחיים שהתקיימו מקדמת דנא, לחוות סדרי יום נשכחים ולחוש בעולמות אבודים. היינו רוצים להצליח לחדור לתוך ראשם של אבות אבותנו, לנסות ולדמיין כיצד היו נראים חיינו בתקופתם, ובמידה רבה באמצעות זאת - לזהות את שארי הפרימיטיביות גם בחיינו שלנו, הנחשבים לפעמים בטעות כמתקדמים ומודרניים להחריד. כשאנחנו מסיירים בין מוצגים היינו רוצים לנסות ולדמיין כיצד ייראה המוזיאון שיציג אותנו, שיתעד את סיפור החיים שאנו רוקמים לעצמינו. האם אנו מעלים על דעתנו שמוזיאון זה יתמלא בעיקרו בבקבוקי מים מינראליים? מאחל לנו שלא נחווה את השואה הגרעינית שתחייב החלטה שכזו. בין אם שכנעתי אתכם ובין אם לאו - אשוב ואזהיר אתכם: תשימר נפשותכם מכדים. ובראותכם מיצגים שכאלה, עשו חסד עם עצמכם וודאו שאיני בסביבה, פן תיפגעו גם אתם מיצר הניפוץ הבלי נשלט האוחז בלי ללא ריסון.
וכי מה האלטרנטיבה שאני עשוי להציע וודאי תשאלו? ובכן, כאן באמתחתי סיפור נחמד. לפני מספר שבועות במהלך שיטוטיי הנעימים ברחובות תל אביב נתקלתי במקרה בחנות וותיקה בפאתי רחוב דיזינגוף הממוקמת מתחת לגובה הרחוב, ובחלון הראווה שלה כרזות משנים מוקדמות של המדינה. בחנות תוכלו למצוא ציורים והדפסים, פרסומות ומודעות עירוניות, שלטי חוצות וכרוזים המודיעים על הסרטים המוצגים בבתי הקולנוע. הסיור בחנות הוא חוויה של ממש, ויש בו כדי להחזיר אתכם במנהרת הזמן אל תל אביב וישראל של פעם. בעידן של תמימות וצנעה (הגם שספק אם חלק מהפרסומות הסקסיסטיות שהוצגו בשנות השישים יוכלו לשוב לבית הדפוס כיום, בעידן הפוליטקלי-קורקט). המסע במוזיאון-חנות הזה מהנה במיוחד, גם אם לא מלווה בהסברים והדרכות, ועלותו חינמית לחלוטין (ללא מזכרות). והרי לכם דוגמה מופלאה ליכולת הבלתי נדלית שלנו לחוות חוויה מוזיאונית אמיתית, מבלי להיכנס למוזיאון "רשמי", ומבלי להסתכן במתקפת חרס.
מסקנה מתבקשת מהסיפור הקטן הזה היא שבפעם הבאה שמתחשק לכם ללכת למוזיאון - אפשר שהדבר המשתלם ביותר הוא לפנות דווקא לאלבומי התמונות המשפחתיים, לשיחות עם קרובי משפחה רחוקים, לצפייה נוספת בסרטי הוידאו של החתונה של ההורים שלכם (כמה נחת אתם תגרמו בבית), או אפילו להתנדב בבית אבות ולשוחח עם אנשים שאינם מכירים. גם אתם מתעניינים בתקופות שנציגיהן האנושיים כבר אינם מהלכים בינינו, ניתן להיעזר בכלים מרובים אינספור - ממפות וסרטים אילוסטרטיביים וכלה בהרצאות ובמיצגים. היריעה כה רחבה ומציעה מגוון נדיב ועשיר במיוחד של אמצעים ממחישים, מלמדים ומסקרנים. רק להושיט יד ולגעת. המסר המרכזי כאן חד ופשוט - מומלץ אפוא שלא להסתפק בהתסכלות על הקנקן, אלא גם בשפתיים שפעם שתו ממנו. סביר בהחלט שלהן, יש עוד המון מה לספר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה