לפני כמה שנים פסעתי
לאורכו של רחוב נחלת בנימין בתל אביב בניסיון למצוא פריט כלשהו שאוכל לתלות בחדרי
החדש בגבעה הצרפתית בירושלים. הייתה זו הפעם הראשונה שעברתי לחדר משלי, ותנאיו
הצנועים הציעו מסמר אחד בלבד מעל למיטתי. חיפשתי פריט שארצה להתבונן בו מדי בוקר
כשאתעורר ורגע לפני שארדם. אובייקט מעורר מחשבה, אך גם מניח את הדעת. דבר מה שיוכל
להיות גם קבוע ותמידי, אך גם – מטבע הדברים והמסמר – תלוי.
את עיניי צד דוכן קטן
שנחבא בקצה הרחוב ובו צילומים אומנותיים של פסוקים מהתנ"ך. כל אחד מהפסוקים
הוצג מזווית מיוחדת, במשחקים של פוקוס וטשטוש, שיצרו אפקט מיוחד ומסקרן. "אין
כאן שום פוטושופ", הבטיח לי המוכר במענה לשאלתי. "ככה זה צולם", הבטיח
וחזר לשתיקתו נטולת הכריזמה. אחרי כמה שניות הושטתי יד לאחת התמונות והודעתי שאת
זו אני לוקח. שתי מילים כיכבו במרכז התמונה: "ועת שלום". המחיר היה
גבוה, אך גם נחישותי – והכסף נשלף במהירות לפני שתבשיל חרטת היד.
רגע לפני שהסתלקתי
מהדוכן פנה אליי שוב המוכר, כמריח הזדמנות. "תגיד", שאל, "אולי אתה
רוצה את כל הסט?". שאלתי לכוונתו והוא המשיך: "תראה, זה בעקרון הולך
ביחד, רואה? עת שלום ולידו עת מלחמה. זה יפה לשים את זה אחד ליד השני. אפשר גם
בפינות מקבילות של אותו החדר". התבוננתי בו מספר שניות ותהיתי עמוקות באשר
לכוונתו. "מה זאת אומרת הולך ביחד?", קפצתי, "אתה באמת חושב שאני
רוצה לשים תמונה של עת מלחמה בבית שלי?". "הרבה עושים את זה", שיתף
אותי, "זה יוצא מוצלח". אחרי כמה שניות ניסה לתפוס אותי בבורותי:
"זה הרי חלק מאותו פסוק, אתה יודע". "אני יודע", סיפרתי לו,
והאצתי צעדיי.
חלק מתהליך ההתבגרות
הוא להיחשף לעוד ועוד עובדות קשות על החיים שמנפצות לנו מיתוסים שגדלנו עליהם. שלא
כל הסיפורים מסתיימים באושר ובעושר, שלא כולם מתים בשיבה טובה, שהמפלצות האכזריות ביותר
תוקפות דווקא לאור יום, כשעדיין ערים. אחת "ההתפקחויות" האלה שחוויתי
אני נוגעות לשני חלקי הפסוק המתעתע הזה. מלחמה ושלום הן אינן מילים מנוגדות או
סותרות. הן מבטאות שני עולמות נפרדים, לעיתים משיקים, ולרוב מרוחקים. כי הרי יותר
משאנו נלחמים על השלום, אנו משלימים עם המלחמה. והרי אם יכולה הייתה המולדת לדבר –
האם לא הייתה מבקשת שניוולד למענה, יותר מאשר שנמות בעבורה? ואולי גם אחרים חשבו כך.
ואולי חלקם כבר לא יכולים לדבר. והאמנם זו תבוסתנות להתנער מהצורך במלחמת יש-ברירה?
והאם נוכל לסמוך על עצמינו שבבוא העת נדון בכך בפתיחות וביושר?
אני מבין את אלה
המוכנים להקריב בשביל המדינה. לתת את עצמם למען העתיד והדרך. אני נמנה עליהם. אבל
בינתיים אין מקום על הקיר שלי לתמונה נוספת. עם הנוכחית אני קם בבוקר. רק איתה אני
הולך לישון. והעת הזו תלויה ומרחפת בביתי, וממתינה לשעה המתאימה להתממש ולפרוץ את
המסגרת. הזמן שלה עוד יגיע. אך בינתיים, היא נותרת דוממת ובודדה. ככתובת על הקיר.
מקווה ומתפללת כמונו, שיהיה זה המסמר האחרון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה