הבוקר, כשקמתי כרגיל בשעת בוקר מוקדמת מדי, וודאי היית עדיין במיטתך.
המשכת לישון את שנת היופי שלך, התכרבלת לבדך בפוך המפנק והתמתחת לכל אחד מכיווני
האוויר של הדירה הזוהרת שלך. בפעם הרביעית שכיבית את השעון המעורר, החלטת שהגיע
הזמן למקלחת. את האספרסו של הבוקר את אוהבת לגוון עם טוסט וגבינה מלוחה. הבית
מטונף והמנקה תבוא רק מחרתיים, אז את נזהרת קצת יותר עם הפירורים. שלוק אחרון, מבט
חטוף לשעון, ואת כבר בתוך המעיל בחדר המדרגות. אפילו לא הספקת לקרוא את העיתון
שחיכה מחוץ לדלת. את הפנאי-פלוס הכנסת לתיק.
את אוהבת את האיחורים שלך לעבודה כמו את בני הזוג שלך: סולידיים ושגרתיים.
יש בך משהו שאוהב שמחכים לך. מלמלת משהו על פקקים וידעת שלאף אחד לא באמת אכפת.
ככה זה במשרד הזה – כשיש בכל חדר נוף לים, זה כל אחד לעצמו. נכנסת למשרד והורדת את
נעלי העקב, הדבר היחיד שמלחיץ אותך במהלך היום. רק עשר בבוקר ואת כבר בכוס קפה
שנייה. אחלה דרך לפתוח את היום. את פותחת את המגירה ומתחילה לעיין במסמכים, עד
שנעצרת על אחד מהם ומחליטה: היום סושי.
מה שטוב בתוכנה שאת עובדת איתה במשרד, זה שאפשר להפעיל אותה בכל מקום.
ככה זה פייסבוק. את שעת העבודה הראשונה את אוהבת להקדיש לעדכונים מהירים - מי בילתה
עם מי, מי הפכה ל"רווקה", מי התחתן ומי התגרש. השלמות מהירות את עושה עם
החברות באייפון. קודם שיחה קצרה על עצמך, ואז רכילות על האחרות. את מקלידה בזריזות
את התיקונים של הבוס, ומפברקת עוד שתי פגישות למחר כדי לנשום קצת אוויר. כמה
דיונים מיותרים מושכים את היום עד 1600, ואת כבר בחוץ.
המתח הזה יהרוג אותך בסוף, את חושבת, מנסה להחליף במהירות את בגדי
הספינינג למדי הזומבה שלך. חייבת להשיג אוטו גדול יותר – רושמת לפנייך – ומתחילה לתכנן
את שיחת ההעלאה. משוכנעת שהמדריך עשה לך עיניים ומתחילה לבחור שם לילדה. אם במקרה
כיוון להוא שעמד מאחורייך – גם פונדקאות תופס. ממחר את מתחילה לאכול בריא (את
מתחייבת בפני הסיגריה) ולשמור על החוק (ומעיפה אותה מהחלון). כמה הספקתי היום, את
משוויצה בפני עצמך, ומפרגנת.
זהו, עוד יום הגיע לסיומו. את מתחילה להאט. העיניים שלנו כמעט נפגשות.
אין מה לבדוק את הבלמים, החריקות הקטנות האלה מגיעות מהבטן המקרקרת שלי. כבר עשר
בלילה, אני מותש ובקושי אכלתי היום. את מעבירה להילוך אחורי ונכנסת בקושי. למקום
החנייה שממש אמור היה להיות שלי. את מפנה מבטך לחלון ומסתכלת עליי, דופקת חיוך.
כאילו שומעת את מחשבותיי. חבל שרק כאילו. בדיוק איחלתי לך את כל הרע שבעולם.
מתוך רשימה אבודה ברחבי הבלוגספירה:
השבמחק"הבוקר, כשקמתי כרגיל בשעה מוקדמת מדי, אתה בוודאי היית עדיין במיטתך. כשסיימתי את שיעור הזומבה והכנסתי לתיק את הבגדים לספינינג של הערב, אתה הכנת לעצמך כוס קפה (הראשונה והאחרונה שתכין לעצמך במהלך היום, כי הרי בשביל מה יש פקידות?), הבטת בשעון והחלטת שאין מה למהר, אתה הרי גם ככה משרת מול עזריאלי. זה קרוב, וחוץ מזה אתה אוהב להיכנס למשרד אחרי שהמש"קים והקצינים הצעירים (והעדיין נלהבים, על אף מאמצי המערכת לייאש אותם) כבר נמצאים שם, כדי לראות את מבטיהם מלווים אותך בדרך לחדרך. אתה אוהב את הרגשת הסמכות הזו, אחרת למה נשארת בצבא?
אתה יודע שיהיה אולי מישהו מביניהם שיחשוב שאתה עצלן מכיוון שאתה מגיע אחריהם, אבל אתה סומך על הפחד המובנה שלהם שיעורר בו ספק שאולי אתה מגיע מפגישה דחופה. ובכלל, אולי אתה ער מחמש בבוקר, מה הוא יודע, הוא רק מש"ק.
ואז אתה מתיישב מול המחשב. בבסיס שבו מכל חלון רואים את עזריאלי, זה כל אחד לעצמו. לעזאזל עם בטחון המידע הזה והרשתות הנפרדות, מתי כבר אוכל לגלוש בפייסבוק ולהעמיד פנים שאני עושה עבודה בטחונית חשובה??
אתה מתלבט בין פסטה, בר סלטים או סושי, ובסוף מחליט שלא להחליט מראש אלא להגיע לשם ולראות מה בא לך. מפטיר משהו בקול מעובה בדרכך החוצה, מפגין התעניינות מעוּשה במשבר האישי האחרון של אחת מחיילותיך, ואתה בחוץ. מודיע להם שלא תחזור כבר למשרד כי יש לך פגישות אחרות, אז תתראו מחר.
משוכנע שהפקידה של הסא"ל עושה לך עיניים, אתה משתעשע עם הרעיון אבל גונז אותו מיד מחשש שיתפרו לך תיק משפטי. בימינו כבר אי אפשר לעשות כלום, קיבינימאט. וּואט ווּד משה דיין דוּ?
זהו, עוד יום הגיע לסיומו. אתה חוזר הביתה עם הרכב הצבאי, אני בדיוק חוזרת מיום מתיש שבו אפילו לא הספקתי לאכול את הסלט שלקחתי איתי בתיק, ואתה נראה כאילו השם שלך כתוב על המדרכה הזו. תגיד תודה שלפחות חיוך שיגרתי לעברך. עוד אחד שחושב שכולם יעברו לדום כי הוא על מדים. מקווה שאתה לא יודע לקרוא שפתיים ושלא קלטת את מה שסיננתי תוך כדי הרוורס."
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקזה שזה מצחיק זה לא אומר שאתה לא דביל
השבמחק