חוזר לתשובה (פוסט מס' 100)

באמצע שטף הדיבור, הבחנתי בזווית העין ביד הקטנה המורמת בפאתי הכיתה. סיימתי את המסר החינוכי, שכמדומני עסק בתפקיד המצויינות למשוך את הציבור כולו כלפי מעלה, והפניתי מבטי אליה. נגה אני חושב היה שמה, ובכל מקרה היא הציגה אותו בקול שקט ועדין. "סיפרת מקודם שסירבת לעבודה טובה בחברת היי טק בהרצליה פיתוח ובמקום זה חזרת לצבא". אני מעודד מכך שמסריי נקלטים, ומפציר בה להמשיך בהערה. היא מחכה עוד כמה שניות ואז משגרת לעבריי שאלה בלתי צפויה: "אתה לא מתחרט?".

אני מהסס במשך כמה שניות לפני שאני מספק מענה מתחייב (המנסה למזג בצורה כלשהי בין חשיבות הספק לציונות וחנה סנש), ובעיקר מבין שציפייתי כי כיתה ז'5 תהיה קהל קל-לשכנוע הייתה נאיבית למדי. הם הרי כיתה מצוינת, ומרבית המסרים שהצגתי דיברו אל ליבם. הם הבינו שאם יצאתי באמצע יום עבודה לדבר איתם על התנדבות, כנראה שיש בכך יותר מתחביב של אחר הצהריים. ואולי גם המדים תרמו לכך, שלעיתים קרובות מדי אנו מתקשים לזהות את הערכים העמוקים התפורים בהם מבפנים. ובכל זאת משהו בעיסוק בספקות ובתהיות גרם לי לשקוע במחשבות. אני נזכר בראיון ההוא שקראתי מזמן עם שחקנית התאטרון המפורסמת. שאלו אותה אם היא עדיין נרגשת לפני שהיא עולה לבמה והיא השיבה מיד: "בוודאי, הידיים רועדות לי גם בהצגה החמש-מאות. אני מאמינה שזה חלק מהעניין". אני זוכר שמיד כשקראתי את הכתבה החלטתי לאמץ את המוטו הזה לחיים שלי. הבנתי שהידיים רועדות בעיקר למי שיש לו מה לחדש ולבשר, והוא לא יכול להתאפק טרם יחשוף חזונו. הבחנתי כיצד אנשים עם ידיים יציבות מדי חוזרים על אותן סיסמאות וקריאות, ומותירים על דפי ההיסטוריה פס חיוור על חול ים שנשטף עוד בטרם לכתם. ההתרגשות והספק, ההתמודדות הנועזת מול חוסר הוודאות וההליכה קדימה לעברה, ההתגברות על הקשיים והנחישות להתמודד עם נוספים, הם בליבת האתוס הערכי שאני התחנכתי לאורו, ושלמול לפידו הבוער ארצה להוסיף ולהתפתח גם בעתיד. מחקתי את הלוח וכתבתי במרכזו "אמונה". אחרי שסיימתי להסביר להם שיכולה להיות אמונה גם למי שאינו דתי, הגענו בעזרת השאלה של הילדה ההיא מקצה הכיתה לנושאים החשובים באמת.

היום יותר מאי פעם אני מבין שכגודל הספק, כך גם עוצמת הרוח המפיחה משמעות באמת שלנו. למרות גילי הצעיר, ידעתי בחיי גם תקופות של ליקוי מאורות ואפלה גדולה. דשדשתי בתהומות צרים, ושקעתי במערבולות שלא תמיד הניחו לי למצוא את הדרך. כאחרים לפניי שיצאו למסעות הרפתקנים מבלי לצאת את חדרם, הגעתי אל הצומת המפורסמת הנמצאת בקצה העולם ובמרכזה התפצלות לשתי דרכים מעורפלות. האחת, נראתה לי תלולה ומסוכנת, וסופה לא נראה באופק. השנייה פשוטה ובהירה, קיצה נהיר, ואין חשש ללכת בה לאיבוד. אין חשש כלל.

הדרך קדימה, אל העתיד הבטוח, חסומה בערימת סלעים כבירים, והם אינם מותירים אף כדי סדק כדי להציץ הלאה. רק קולותיהם של הממשיכים מצליחים לחדור בדרך ערמומית כדי להכעיס, מרמזים על מחיר ההפסד ומעמיקים את תחושת הבדידות וחוסר האונים. מלמעלה מוסיפות לטפטף טיפות מרירות של ייאוש צורב. זה רק עניין של זמן עד שיצליחו להציף את הגיא הארור, והעומד בו ירא כי אין איש עמדו - נטול שבט ומשענת. זהו מבחן גורלי, קיומי, ליכולתנו לצאת מעבר לגבולות עצמינו. אלו הם המקומות בהם נוכחותה העמוקה של האמונה נבחן באמת, כאשר צו מצפונך וצו הקיום מתכתשים זה עם זה בניסיון לגלות האפשר כי ילכו שניים יחדיו.  

הטיפוס חזרה מעומקי התהום קשה ומכאיב, זרדים פוצעים וסלעים חלקות אינן מקלות גם על הטיפוסים הנחושים ביותר. ואולם לבסוף, כאשר אינך עדיין על פסגת ההר אולם כבר דורך על קרקע יציבה, אתה מתמלא בהבנה עמוקה – התחשלת. המאמץ הזה הפך אותך לחזק יותר, הראייה משתפרת ומתחדדת, השרירים בידיים נפוחים והרגליים פתאום יכולות לסחוב אותך הרבה יותר רחוק. זהו כוחה הנסתר של הצומת הזו, של מעיין הישועה החבוי הזה. הוא טומן בחובו עוצמות שאין שניות להן בעולמנו, אולם המחיר בגין ספיגתן הוא כוח רצון נחוש ואיתן, שיכול להדוף גם את השדים האכזריים ביותר, אשר חלקם תוקפים ללא רחם מתוככי הגוף והנפש.

הדי הזכרונות האלה אופפים אותי שוב ושוב, וביתר שאת בימים אלה, בהם גוברת התחושה בסביבתי כי שבה האפלה אל חיינו. יותר ויותר נדמה כי אנו קרבים לתקופת שבר, אל ימי רעב בארץ - לחזון, לתכלית, למכנה משותף, להצדקה. וכבעבר, אובדן הדרך הזה מוביל שוב אל אותה צומת הדרכים המייסרת שבין המשך לחדלון, אלא שהפעם נדמה כי כולנו ניצבים מולה יחד, ואין בקרבנו מי שמחזיק בידיו מצפן שינווט אותנו לקצה אור. ובתוך המבולקה הזו קמים בתוכנו נביאי שקר ומשיחי כזב, ולפתע נדמה כי עתירי הזכויות הגדולות ביותר הופכים לנרדפים, ומקימי המולדת מואשמים במזימות להחרבתה, ואנו מתי המעט הזוכרים אחרת נאלמים דוממים. ארצינו שינתה את פניה ככל הארצות, אולם עתה מבקשת היא לשנות גם את פנינו, באופן כזה שאפשר ולא נוכל עוד להביט בעצמינו במראה. וכשמאבד האדם את צלם אנושיותו, או אז מתערער גם כוח עמידתו ויכולתו לעמוד במבחנים הקשים באמת. כאשר נשכחת מלב אומה סיבת הקמתה, מתחיל תקתוקו המצמרר של שעון העצר, שביום מן הימים יבשר על הכחדתה. זאת הוכיחה לנו ההיסטוריה שאנו כה מתפארים בחלק שנטלנו בה, ובלי משים זונחים מדי יום ביומו את החלק שעוד עשוי לעמוד לזכותנו בעתיד.

בימים האחרונים, עת אני נתקל בקולות ייאוש גוברים המגובים לפרקים בהחלטות קיצוניות של נטישה וויתור, אני מגלה לפתע את התשובה שהייתה בתוכי מאז ומעולם אבל מסיבות שונות לא הגיע זמנה להתקבל ולפרוח. וזוהי התשובה היחידה והחשובה והנעימה ביותר שיכולה הייתה להיוולד בתוכי אי פעם. אני נזכר את שהחלטתי מזמן אך לא במילים, ואת שהבנתי מזמן ולא רק בראש. אני נשאר כאן, ואני רוצה ומוכן להילחם. הגיעה העת של כולנו, חדורי אמונה יותר מאי פעם, לשוב ולהיאבק על הערכים, סדרי העדיפויות והמשמעות שחשובים לנו כל כך. זוהי שעת הכושר למלחמת העצמאות החדשה שלנו, ילדותנו השנייה, ואנו נדרשים במסגרתה להחיות את הרוח שזרעיה במעשי אבותינו המייסדים, ופירותיה – אם רק נרצה – עוד במהרה בימינו. חמוש במחשבה זו, החלטתי שעם סיום חובתי הלאומית, אחבור לחבריי ויחד נצא יחד למסע הכל-כך חשוב הזה למען הבית.  

שאיפתי המרכזית היא להצטרף לאלה המבקשים להבין מחדש את מושג הישראליות, שנדמה לפעמים בטעות כמובן מאליו. המטרה היא לנסות ולהגדירו מחדש באמצעות גבולות החזון ולא גדרות הישוב, להזמין לתוכו אנשים בהתאם לנאורות דעתם, ולא לפי נראות דתם. אנחנו צריכים לשוב ולהקים בתים חדשים - לכל אדם, גם אם לא בכל מקום. ובעיקר, להפסיק להתלכד סביב האסונות המשותפים שלנו בהיסטוריה ולהחיות את התקווה שהפרויקט השאפתני הזה עוד יכול להוסיף ולהתקיים מאות שנים קדימה. לאחדים זה עשוי להישמע כמו סיסמאות, אבל כבר הוכח שרעיונות מסוג אלה יכולים להוציא המונים לרחובות ולהביא לשינוי. ההמונים האלה הם שלב חשוב, אך לא בלעדי ומכריע. את ההזדמנות שהם מייצרים צריכה לאחוז בשתי ידיים מנהיגות ערכית ואמיתית. נציגות נאמנה של כולנו, של הדור שצריך לתקן ולסלול דרכים וגשרים להתקדמות. דור שאינו שבע מספקות, אך כן רעב לעשייה – ומוכן סוף סוף להפשיל שרוולים ולהילחם על מה שחשוב באמת.

זהו הפוסט המאה של הבלוג הזה. אני נרגש מאוד בכל פעם שמישהו קורא, מגיב או סתם חושב על טקסט שקרא כאן. אני מזמין את כולכם להמשיך לקרוא מדי פעם את המילים שעוד יופיעו כאן, ובעיקר – לפעול כל איש בדרכו להפוך את המילים הנכונות ואת הרעיונות הראויים למציאות.